בזיון קדשים
בזיון קדשים: בזוי המקדש והקרבנות – החטא ועונשו[1].
מצוות אחדות נאמרו בתורה, שעניינן החובה לנהוג כבוד במקדש, ומאידך להמנע מביזוי המזבח וההיכל, וכגון, האיסור לנתץ את אבני ההיכל והמזבח, או לנהוג במקדש מנהג בזיון. חז"ל למדו זאת מן המצוה המחייבת, לאבד ולנתץ מזבחות והיכלות של עבודה זרה, ומיד מזהירה לבל יעשו כן במקדש[2], ככתוב: 'לא תעשון כן לה' אלהיכם[3]'. כן מצינו, איסורים שונים המחייבים את הכהנים לנהוג כבוד במקדש, וכגון, שלא יכנסו פרועי ראש וקרועי בגדים לתחום המזבח[4]. בתלמוד מצינו, שלמדו את חומרת איסור 'בזיון קדשים', מן הפסוק 'כי דבר ה' בזה ומצותו הפר'. הפסוק אמנם נאמר במגדף, אך חז"ל למדו ממנו איסור כללי של בזיון קדשים ומחלל קדשים[5]. אחת הדוגמאות לביזוי המקדש מובאת בדברי הנביאים ביחס לבני עלי, אשר ביזו את המקדש וקדשיו בהתנהגותם, בכך, שלקחו את בשר הקרבנות מבאי המקדש שלא כהלכה ובחזקה, ונאמר בנביא: 'ותהי חטאת הנערים גדולה מאד כי ניאצו האנשים את מנחת ה[6]. ופירשו המפרשים, ש'ניאצו' הוא לשון בזיון[7]. כן אמרו חכמים: 'לא נחתם גזר דינם של בני עלי אלא על שנהגו מנהג בזיון בקדשים... ומפני מה חרבה שילה* מפני בזיון קדשים'[8]. יתירה מזו מצינו, שלא נחתם גזר דינם של אנשי ירושלים, אלא על שנהגו מנהג בזיון בקדשים[9]. נמצינו למדים, כי בזיון קדשים הוא מן הדברים החמורים במקדש, ומביא חלילה לחורבנו. כך גם באשר לאדם המבזה את הקדשים אמרו עליו חכמים: 'המחלל את הקדשים אין לו חלק לעולם הבא[10]', ומבואר בראשונים, שהמחלל את הקדשים הכוונה היא, 'שאינו משמרן כהלכה, ונוהג בהן מנהג בזיון'[11]. נמצא, שהתנהגות שיש בה בזיון למקדש וקדשיו יש לה תוצאות חמורות לפרט ולכלל.
ביזוי המקדש וחצרותיו
כמבואר לעיל, האיסור לבזות את המקדש והמזבח מובא בתורה ובהלכה. כמה מצוות מצינו בתורה ובהן דרישה לנהוג כבוד במקדש, וכגון מצות מורא מקדש. מהות המצוה היא, שחל איסור לנהוג הנהגה של זלזול וקלות ראש במקדש, ועל אחת כמה וכמה לנהוג בו מנהג ביזיון. מתוך כך מצינו מצוות שענינן מניעת בזיון המקדש, וכגון האיסור שלא לעשות מדרגות למזבח*[12], וזאת, מטעמי צניעות בעליית הכהן לגג המזבח, ככתוב: 'אשר לא תיגלה ערותך עליו'[13]. מסיבה זו, הבונה מדרגות למזבח, וכן כהן העולה עליהן להקריב, שניהם לוקים, שהרי ביזו את המקדש. כמו כן, 'הנותץ אבן אחת מן המזבח, או מכל ההיכל, או מבין האולם ולמזבח דרך השחתה לוקה'[14], שהרי ביזה את מקום השראת השכינה[15]'. אחת ההלכות המלמדת על יחס הכבוד למקדש הוא מה שמובא בהלכה, שהנזיר מגלח שערו בלשכה מיוחדת וסגורה במקדש, זאת, בלשכת הנזירים* בה מבשלים את קרבנו. שם מגלחים את שערו, ולא מול פתח המקדש – כפי שראוי לכתחילה, והסיבה לכך - שלא לבזות את המקדש[16].
כהנים מחללי המשכן
מובא בתלמוד[17] ש'צווחה העזרה' במשכן שילה על בני עלי, על שטימאו את ההיכל במעשיהם, ומנו בהם ארבע עבירות:
א. גזלו בשר מן העולים למשכן שילה. שכן, התורה נתנה לכהנים חזה ושוק, ואילו הם שלחו את הנער אל מביאי הקרבן, וזה היה דורש בשר בנוסף לראוי לכהן, ואף היה נועץ את המזלג שלש השינים בכיור הבישול ולוקח בשר כרצונו בחזקה[18].
ב. היו בני עלי באים אל המקריב ונוטלים ממנו בשר חי, שכן, אהבו לאכול בשר צלי וצלו ואכלו לעצמם מיד. מאידך, באשר להקטרת האימורים* לפני ה', שהיו צריכים להביאו על המזבח מיד ובטרם יאכלו מן הבשר, את זאת עשו לאחר שמילאו את כריסם בבשר הקרבן[19].
ג. הורו באמצעות רגליהם על הקרבנות דרך ביזוי: זו חטאת, זו עולה, זה אשם'[20].
ד. עיכבו את הנשים המביאות קרבן מלשוב לביתן בהקדם. מעשיהם אלו המאיסו את המשכן בעיני העולים לשילה, באמרם: האם אנו עולים לשילה כדי להאכיל את בני עלי בשר?! הרי אנו מביאים קרבן לפני ה'! מעתה אין אנו מביאים קרבן עד שייבטלו בני עלי[21].
כהנים מחללי המקדש בבית שני
כעיקרון, כל פעולה שהתורה אסרה לעשותה במקדש, ואדם עושה אותה למרות האזהרה, יש בה צד של חילול קדשים, וכגון: המטמא קדשים, ומפגלם, והמביא אותם לידי נותר, והמוציאם חוץ ממחיצתם, והמטיל בהם מום, והנהנה מהם, או מועל בהם, כל זה נכנס בגדר 'המחלל את הקדשים', שכיון שמדובר בקרבנות שנתקדשו, ראוי לנהוג בהם קדושה וכבוד'[22]. עם זאת, פעמים שאדם עובר על עבירות אלה באקראי, ולצורך עצמו, אך אין כוונתו לבזות בזדון קדשי שמים, לפיכך חייב בכל עבירה כענינה. מאידך, כאשר הזכירו חז"ל 'בזיון קדשים', כוונתם בעיקר למעשה המכוון ביודעין לבזות קדשי שמים. בהקשר לכך, מצינו בדברי חז"ל מעשה שאירע במקדש, והגדירו אותן כ'בזיון קדשים'. מעשה בכהן גדול שבבואו לשרת בקודש, שם על ידיו שיראין – בד יקר – לבל יתלכלכו ידיו בדם ובבשר הקודש, ושמעו חכמים קול צווחה בעזרה: 'פיתחו שערים והוציאו יששכר איש כפר ברקאי, שמכבד עצמו ומבזה קדשי שמים'. במעשה זה עבר הכהן על ההלכה הקובעת, שאין לעבוד בכלי שרת כשיש חציצה בין ידו של הכהן לכלי, וכן שיש לקחת את בשר הקרבנות וכד' ללא חציצה, עם זאת כשצווחה העזרה, הכוונה היתה על יחס הזלזול, שחס הכהן על כבוד עצמו וביזה קדשי שמים[23]. כן גינו חז"ל את אחת ממשמרות הכהונה - משמרת בית בלגה – וקנסו אותה, זאת, משני טעמים: האחד, משום שבני המשמרת היו מאחרים לעבודה במקדש, ובכך גילו זילזול בעבודת הקרבנות. השני: מאחר שמרים בת בילגה בעטה במזבח, משום כך קנסו את כל אותה המשמרת וקבעו [במסמר] את טבעתה וסתמו את חלונה[24]. עוד אמרו חכמים, שכל כהן או לוי המבזה את הקדשים אינו ראוי לעבודה[25]. כך גם נקבע להלכה, ש'כל כהן שאינו מודה במתנות הכהונה והקרבנות אין לו חלק בכהנים'[26]. הלכה אחרת בענין זה קובעת: 'זרע לוי כולו מובדל לעבודת המקדש... ומצות עשה להיות הלוים פנויין ומוכנין לעבודת המקדש... ובן לוי שקיבל עליו כל מצוות לויה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו עד שיקבל את כולן'[27].
מהלכות בזיון קדשים
מצינו הלכות מיוחדות במקדש לאדם המבזה קדשים, וכגון: 'הגונב כלי שרת מן המקדש... אין בית דין נזקקין להן, אלא הקנאין פוגעין בהן וכל שהורגן זכה'[28]. יש מן האחרונים שכתבו, שדין זה שנמסר לקנאים, הרי זה משום שאין זו מעילה במובן הרגיל, שאדם נהנה בדרך כל שהיא מן ההקדש, אלא מעשה זדוני של גניבת כלי קודש, שהיא הרמת יד בקודש, ואין לך מחלל ומבזה את הקדשים גדול מזה, לפיכך – 'כל ההורגן זכה'. כך גם באשר להלכה האומרת: 'כהן ששימש בטומאה - לא היו אחיו הכהנים מביאין אותו לבית דין, אלא פרחי כהונה היו מוציאין אותו חוץ לעזרה ופוצעין את מוחו בגזירין[29]', אף כאן, כל ענינה של טהרת הכהנים ותוכנה הוא - מורא מקדש ומורא שכינה, כלומר, לבוא אל הקודש בטהרת הגוף והנפש. וכאשר כהן מזלזל בגדרי הטהרה, ונכנס ומשרת לפני ה' כשטומאתו עליו, ומטמא כלי שרת, וכן מטמא קרבנות, ומכשיל בכך את הרבים בזדון ובמעל, אף כאן פרק מעליו את יראת ה' ואת יראת המקדש, ומבזה קדשי שמים, לפיכך, אין להשהות את דינו, ואחיו הכהנים פוצעים את מוחו.
תקנות מחשש בזיון קדשים
יש מן ההלכות במקדש שענינן תקנות שתיקנו חז"ל, לבל יבואו המקריב והכהן לידי בזיון קדשים. וכגון, קרבן הממתין להקרבה, אם השהו הכהנים את הקרבתו, הרי זה בכלל 'בזיון קדשים', שהרי נפסדת צורת הבשר ומתקלקלת[30]. עוד מצינו, שבארבעה עשר בניסן שחל להיות בשבת, מפשיטים את כל העור מקרבן הפסח, אף על פי שלצורך אימורים די היה להפשיטו עד החזה בלבד. בטעמו של דבר אמרו חכמים: 'שלא יסריח', כלומר, כל עוד שהעור מחובר לגוף, הבשר מעלה ריח רע, לפיכך, משום 'בזיון קדשים' יש להפשיט את העור אפילו בשבת. דעה אחרת נאמרה בענין זה: 'כדי שלא יהיו קדשי שמים מוטלים בבזיון [עד הערב] כנבילה[31]. הלכה נוספת נאמרה בענין עקידת הקרבנות: 'אין כופתים את הקרבנות לשם שחיטתם', כלומר, יש למנוע מצב, שכל ארבעת הרגלים קשורות יחדיו, אלא יד ורגל ימין בפני עצמן וכן יד ורגל שמאל בפני עצמן. בטעמו של דבר מובא בגמרא שאיסור זה הוא משום 'בזיון קדשים', שכן, כך דרך נושאי טלאים, לעקוד את ארבעת הרגליים ולמכור בשוק. מאידך, אם עוקדים את הידים והרגלים בחוטי זהב, אפילו עקדו את ארבעת הרגלים אינו נחשב כביזוי קדשים, כי זה כבוד הקרבן[32]. בזמן היות הבית על מכונו, כשהבכור מובא כקרבן על גבי המזבח, חל איסור על הכהן למכור לכהן אחר בכור* לאחר שחיטתו בעזרה, כדי שיאכלנו הוא ובני ביתו, שהרי בזיון קדשים הוא לעשות סחורה בדבר הקרב למזבח[33].
ביזוי פסולי המוקדשים
המקדיש בעל מום למזבח דבר מגונה הוא, ועובר על לא תעשה ולוקה[34], וטעמו הוא, משום בזיון קדשים, שכן, למזבח מקדישים בהמה תמימה, והוא הקדיש דבר שאינו ראוי[35]. עוד אמרו חכמים, שקרבן עולה שנפסל אחרי שנזרק דם הבהמה, אין שורפים את הבהמה כמות שהיא, אלא מדיחים את הקרביים ושורפים את הבהמה בניקיון, 'כדי שלא יהיו קדשי שמים מוטלים בבזיון כנבילה', והרי זה בזיון קדשים[36]. פסולי המוקדשים דינם בשריפה, ואולם פסול שאינו בגוף הקרבן ואינו נראה לעין, כגון, שנפל פסול בזריקת הדם, וכיוצא בזה, הלכה היא ש'תעובר צורתו' של הקרבן ורק אז ייצא לבית השריפה. משמעות המושג 'תעובר צורתו' היא, שאין שורפים את הבהמה מיד, אלא מלינים אותה משך לילה, ובכך תעובר ותשתנה מראית הבשר, ומשנפסל הבשר בלינה שורפים. מאידך, אם היו שורפים את הבשר כמות שהוא חי, הרי זה בזיון קדשים[37].
מעולם האגדה
המחלל את הקדשים אין לו חלק לעולם הבא
אחת מן הצווחות שצווחה העזרה: 'פיתחו שערים והוציאו יששכר איש כפר ברקאי [כהן גדול] שמכבד עצמו ומבזה קדשי שמים. מה עשה? היה כורך שיראין יקרים על ידיו, והיה ניגש לעבודה? מה עלה בגורלו? ינאי המלך ואשתו המלכה היו יושבים ודנים: המלך אמר: בשר הגדי טעים יותר, והמלכה אמרה בשר הכבש טעים יותר. אמרו: נשאל את יששכר איש כפר ברקאי שהוא כהן גדול ואוכל מתבשילי הקרבנות. משבא לפניהם אמר: אם הגדי מעולה יעלה לקרבן תמיד! בעת שאמר את דבריו נופף בידו. אמר המלך: הואיל ונופף בידו תקצצו את ידו הימנית. נתן שוחד וקיצצו את ידו השמאלית. שמע המלך ואמר: תקצצו גם את ידו הימנית. אמר רב יוסף: ברוך השם, שלקח יששכר איש כפר ברקאי את עונשו. וכתבו ראשונים, שנטל עונשו בעולם הזה, שכן, בכך זכה להכנס לעולם הבא[38].
הערות שוליים
- ↑ שם הערך הוא 'בזיון קדשים' אך ניתן לכנותו גם 'חילול קדשים', שכן, מצינו באשר ליששכר איש כפר ברקאי (ראה להלן) שבמסכת כריתות כח, ב. נאמר עליו: 'מבזה קדשי שמים', ובמסכת פסחים נז, א. נאמר עליו – 'מחלל קדשי שמים'. וכך כתב רש"י שם.
- ↑ ספר המצוות לרמב"ם לאו סה. יסודי התורה ו, א.
- ↑ דברים יב, ד.
- ↑ ספר החינוך צה – משרשי המצוה.
- ↑ ראה סנהדרין צט, א. ורש"י הקורא לחילול קדשים – בזיון. וראה רמב"ם הלכות תשובה ג, יד.
- ↑ שמואל א ב, טו- יז.
- ↑ רש"י שמואל שם.
- ↑ יומא ט, א.
- ↑ ספרי פרשת קרח פסקא קטז.
- ↑ אבות ג, יא. רמב"ם תשובה ג, יד.
- ↑ מחזור ויטרי תכו.
- ↑ ראה ערך כבש.
- ↑ שמות כ, כב.
- ↑ ראה ערך 'אבני מזבח והכבש'.
- ↑ רמב"ם בית הבחירה א, יז.
- ↑ רמב"ם נזירות ח, ג.
- ↑ פסחים נז, א. כריתות כח, ב.
- ↑ שמואל א. ב, יב – טו. ועיין רש"י ורד"ק שם.
- ↑ פסוק טו שם, וברד"ק.
- ↑ מדרש הגדול בראשית כז, א.
- ↑ מדרש הגדול שם.
- ↑ רשב"ץ 'מגן אבות' ג, ה.
- ↑ כריתות כח, ב. פסחים נז, א. רש"י ד"ה 'כריך' הכותב: 'וחציצה פוסלת בקדשים... ועוד דבזיון הוא'. ועיקר צווחת העזרה היתה על הבזיון. כן ראה ר"ח שם שלא הזכיר את ענין החציצה, אלא כתב, 'ונמצא מבזה קדשי שמים - ליגע אותם בידו'.
- ↑ סוכה נו, ב. עיין שם בגמרא ובמפרשים הסבר למעשה.
- ↑ רש"י פסחים ג, ב. ד"ה 'שחץ'.
- ↑ רמב"ם ביכורים א, א.
- ↑ רמב"ם כלי מקדש ג, א.
- ↑ רמב"ם סנהדרין יח, ו.
- ↑ רמב"ם סנהדרין יח, ו. רמב"ם ביאת מקדש ד, ב.
- ↑ זבחים צ, ב. רש"י ד"ה 'שלמים של אמש קודמים' ועיין תוספות שם ד"ה 'שלמים' בענין טעמו של רש"י.
- ↑ שבת קטז, ב. רש"י ד"ה 'שלא יסריח' מנחות סג, ב. רש"י 'בזיון קדשים' תוספות שם ד"ה 'מפשיט את הפסח'.
- ↑ תמיד לא, ב. רא"ש שם ד"ה 'משום'.
- ↑ רש"י תמורה ז, ב. ד"ה 'מוכרים אותו תמים חי'.
- ↑ תמורה ז, א. רמב"ם איסורי מזבח א, ב.
- ↑ תמורה ז, א. רש"י שם ד"ה 'בעל מום איכא במינו'.
- ↑ זבחים פה, א- ב. כסף משנה על הרמב"ם פסולי המוקדשים ב, ג.
- ↑ פסחים לד, א. ורש"י ד"ה 'ששם'. מנחות ה, א. רש"י ד"ה 'ותעובר'.
- ↑ פסחים נז, ב. כריתות כח, ב.