חדש
חדש הוא כינוי לתבואה החדשה של השנה.
מן התורה ישנם שני איסורים בעניין ה'חדש': איסור אכילה וקצירה של תבואה חדשה קודם הקרבת העומר, ואיסור הקרבה מן החדש קודם להקרבת שתי הלחם בחג השבועות. אסור לאכול מתבואה חדשה, של כל אחד מחמשת מיני דגן קודם שיקרב העומר בששה עשר בניסן[1], שנאמר בפרשת הקרבת העומר: "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה, עד הביאכם את קרבן אלהיכם, חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם"[2]. אין איסור אכילת חדש אלא תבואה של חמשת המינים, שהם הקרויים 'לחם' בכל מקום: חטה, שעורה, כוסמת, שיבולת שועל ושיפון[3]. כל האוכל כזית מן הלחם או הקלי או הכרמל בטרם נקצר ה'חדש' – לוקה, ואם אכל כזית מכל אחד ואחד ממינים אלו, לוקה שלש מלקיות, שמפי השמועה למדו, שיש בפסוק זה שלשה לאוים החלוקים זה מזה לכל מין בפני עצמו[4].
גדרי איסור חדש
חמשת המינים, וכן הקמח שלהם והבצק, כולם מצטרפים לכזית[5]. הסתפקו אחרונים אם לחם וקלי וכרמל מצטרפים לכזית[6]. באשר לאיסור לאכול קלי, יש אומרים שהם גרעיני תבואה הקלויים בתנור שלא נטחנו ולא התערבו במים ומלח[7]. ויש מפרשים שקלי הוא קמח קלוי, שמייבשים אותו בתנור[8]. הכרמל, פירשו חכמים 'רך ומל'[9], והוא תבואה רכה ונמללת ביד, שלא הבהבה באור[10], ויש סוברים שהכרמל הוא תבואה קלויה בעוד היא בשבולים[11]. יש ממוני המצוות שמנו איסור זה כשלוש מצוות לא תעשה נפרדות: אחת – ללחם, אחת - לקלי ואחת ל'כרמל'[12], ויש שמנאוה כמצוה אחת, אף על פי שלוקים על כל אחד ואחד מהם כשלעצמו[13].
מצינו במשנה מנחות סז, ב; האומרת: "משקרב העומר, יוצאים ומוצאים שוקי ירושלים שהוא מלא קמח קלי". ראה בציור מימין שיש מי שטוחן את הקמח בריחים. בחזית הציור נראה מי שמוכר מצות שנאפו מן התבואה החדשה. משמאל נראה אדם המוכר קמח מן הקציר החדש. לדעת רבי מאיר הדבר נעשה שלא ברצון חכמים, שכן יש מקום לחשש שיאכלו מן החדש בטרם יובא קרבן העומר. אולם לדעת רבי יהודה במשנה, אין לחשוש שאדם יאכל מן התבואה, שכן הכל נזהרים מאכילת חדש, וכאן שהדבר נעשה לצורך עולי הרגל הרבים הבאים לירושלים, שיהיה להם מזון בשפע - הדבר מותר.
הזמן המתיר
בזמן שיש מקדש בנוי והעומר קרב, החדש מותר בירושלים מיד לאחר הקרבת העומר, ובמקומות הרחוקים - אחר חצות, לפי שאין הכהנים מתעצלים בהקרבתו, ועד חצות ודאי הקריבוהו[14]. המשנה מלמדת, שמשחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיה יום הנפת העומר, יום ששה עשר בניסן, כולו אסור באכילת חדש. ר' יהודה אומר שאין זו תקנה של ר' יוחנן בן זכאי, אלא מן התורה החדש אסור כל היום, שנאמר: "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה"[15].
נחלקו אמוראים בדבר: רב ושמואל אמרו, שבזמן שבית המקדש קיים העומר מתיר, ובזמן שאין בית המקדש קיים הנץ החמה של יום ששה עשר בניסן מתיר. שכן, כתוב אחד אומר: "עד הביאכם את קרבן אלוהיכם"[16], וכתוב אחד אומר: "עד עצם היום הזה"[17], כיצד? - בזמן שבית המקדש קיים – "עד הביאכם", ובזמן שאין בית המקדש קיים – "עד עצם היום הזה" – 'ועד' - ולא 'עד' בכלל. ומשום גזירה, התקין רבי יוחנן בן זכאי, שאחר החורבן כל יום ששה עשר בניסן אסור, ש"מהרה יבנה בית המקדש, ויאמרו: אשתקד אכלנו כשהאיר המזרח, אף עכשיו נאכל כן, ולא ידעו, שאשתקד, שלא היה עומר, אזי, 'האיר המזרח' התיר, ועכשיו, שיש עומר, העומר הוא שמתיר. ור' יוחנן וריש לקיש סוברים, שגם בזמן שבית המקדש קיים הנץ החמה מתיר, ולא נאמר 'עד הביאכם' אלא למצוה, שמצוה להמתין עד שיקרב העומר[18]. להלכה, בזמן המקדש העומר מתיר, ובזמן שאין המקדש קיים, החדש אסור מן התורה כל היום[19]. שגגו או הזידו ולא הביאו את העומר בזמן המקדש, יש שכתבו, שהחדש מותר בסוף היום הששה עשר כבזמן שאין מקדש[20], ויש מצדדים לומר שהחדש אסור עד העומר הבא[21].
זמן היתר חדש בחוץ לארץ
בציור נראה הכהן מקטיר את קומץ השעורים ממנחת העומר אל אש המזבח, שאר העומר נאכל לכהנים. החל משעה זו הותר לישראל בכל מקום שהם לאכול מן התבואה החדשה, וכדברי המשנה במנחות י, ה; האומרת: "משקרב העומר הותר החדש מיד [בירושלים]. והרחוקים מותרים מחצות היום ולהלן... מפני מה הרחוקים מותרים מחצות היום ולהלן? - מפני שהן יודעין שאין בית דין מתעצלין בו".
נחלקו אמוראים בענין אכילת חדש בזמן הזה בחוץ לארץ, במקומות שחוגגים שני ימים טובים, מאימתי מותר החדש? ושלוש דעות בדבר: יש שהתירו מיד בליל שבעה עשר כבארץ ישראל, מפני שסוברים שחדש בחוץ לארץ מדבריהם[22], ואין חוששים לאסור יום שני – כדוגמת יום טוב שני של גלויות - בספק איסור שמדבריהם. יש שהתירו לאוכלו בשבעה עשר בבוקר, מפני שסוברים שחדש בחוץ לארץ מן התורה, ולכן בליל שבעה עשר אסור משום ספק דאורייתא, אלא שמן התורה הזמן של 'האיר המזרח' מתיר, ור' יוחנן בן זכאי תיקן לאסור 'יום הנף' עד הערב - דווקא ודאי ולא ספק. ויש שהתירו לאוכלו רק בליל שמונה עשר, שסוברים כרבי יהודה, כל היום אסור הוא דין תורה, ולפיכך חוששים לספק דאורייתא[23]. להלכה פוסקים כדעה אחרונה, שחדש אסור באכילה כל יום שבעה עשר בניסן עד לערב מדברי סופרים[24].
התבואה המותרת על ידי העומר
כל תבואה שהשרישה באדמה קודם לקרבן העומר - העומר מתיר אותה באכילה, אף על פי שלא נגמר גידולה אלא אחר הבאת העומר. תבואה שהשרישה אחר העומר, אפילו שהיתה זרועה כבר, כיון שלא שלחה שרשים באדמה, אינה מותרת אלא כשיבוא העומר הבא[25]. וכן שנינו: "מנין לעומר שמתיר בהשרשה? תלמוד לומר: 'אשר תזרע בשדה'[26] – עד שיהא נקלט ונשרש בשדה"[27]. נחלקו אמוראים מהו הזמן הקובע להשרשה זו, יש אומרים שהזמן הקובע הרי זה קציר העומר, שהוא בליל ששה עשר בניסן, ותבואה שהשרישה באדמה לפני הקצירה רק היא מותרת, ויש אומרים שהקרבת העומר בעזרה ביום ששה עשר - היא הקובעת[28]. להלכה, הקרבת העומר ביום היא הקובעת, ורק תבואה שהשרישה קודם ההקרבה – מותרת[29], ויש מי שכתב שזמן הקציר בלילה הוא הקובע[30]. משך הזמן מהזריעה ועד ההשרשה של תבואה לעניין איסור חדש נתון במחלוקת הפוסקים: יש סוברים ששיעורו שלשה ימים[31], ויש סוברים ששיעורו כשתי שבתות – ארבעה עשר יום[32].
איסור חדש בקרבנות שבמקדש
כשם שחל איסור על אדם מישראל לאכול מן ה'חדש' - כך אין להביא מן ה'חדש' למנחות ולביכורים המובאים לעזרה, אלא אם כן הביאו ישראל את העומר בפסח ואת שתי הלחם בחג השבועות. בציור נראים הכהנים מביאים את שתי הלחם למזבח, וקרבן זה מתיר להביא מנחות וביכורים מן החדש (רמב"ם תמידין ומוספין ז, יז).
כשם שהחדש אסור באכילה לישראל - כך גם אסור להביאו כקרבן על המזבח, וכתבו הראשונים: "אין מביאין מנחות ונסכים, לא מן הטבל ולא מן החדש קודם לעומר... מפני שהיא מצוה הבאה בעבירה, שהקדוש ברוך הוא שונאה, ואם הביא - לא נתקדשו להיותן ראויין לקרבן, אבל נתקדשו להפסל ויהיו כקדשים שנפסלו"[33]. כאמור, החדש נאסר אף למזבח ולגבוה, לכן אין מביאים מנחות, ולא מנחת נסכים של בהמה, ולא ביכורים, מן החדש קודם הבאת העומר, ואם הביא - הקרבן פסול[34]. יש מפרשים שהחדש נאסר משום 'ממשקה ישראל'[35] כלומר, האיסור להקריב לגבוה דבר מאכל האסור באכילה לישראל[36], אף כאן אין להקריב מתבואה שאסורה לישראל משום חדש[37]. ויש שכתבו שהיא מצוה הבאה בעבירה[38]. לאור האמור, לאחר הבאת העומר וקודם להקרבת שתי הלחם בחג השבועות, לא יביא לכתחילה מתבואה חדשה, ואם הביא הקרבן כשר בדיעבד[39].
חדש בחוץ לארץ
נחלקו תנאים אם איסור חדש נוהג בחוצה לארץ: יש סוברים שהחדש אסור מן התורה בכל מקום[40], לפי שנאמר בחדש "בכל מושבותיכם"[41], ומשמעו - בכל המקומות שאתם יושבים[42]. ויש סוברים, שאין איסור חדש אלא בארץ ישראל בלבד[43]. וכן אמוראים נחלקו בדבר: רבנן דבי רב אשי ורבינא סוברים שאסור מן התורה גם בחוץ לארץ, ורב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע סוברים, שמן התורה אינו אסור אלא בארץ ישראל, אלא שמדרבנן אסור גם בחוץ לארץ[44]. להלכה: החדש אסור מן התורה בכל מקום ובכל זמן בין בארץ ובין בחוצה לארץ[45]. ויש פוסקים שכתבו, שאינו אסור בחוץ לארץ אלא מדרבנן[46], ויש שהוסיפו וכתבו, שגם מדרבנן אין האיסור נוהג אלא במקומות הסמוכים לארץ לישראל[47]. העולם נהגו להקל באיסור זה, והפוסקים הרבו לדון בדבר, ויש מהם שלימדו זכות[48], ויש שכתבו שאין להקל[49].
איסור קצירה
נאמר בתורה במצות העומר: "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן"[50], ודרשו חכמים, שיהיה קציר זה תחילה לכל הנקצרים, ולכן אסור לקצור בארץ ישראל מחמשת מיני התבואה קודם לקצירת העומר[51]. כל תבואה שהשרישה קודם להבאת העומר, העומר מתירה, ואם לאו אסור לקצור אותה כדרך שאסור לאוכלה, עד שיבוא העומר הבא[52]. הקוצר קודם לעומר, אף שעבר איסור מן התורה, אינו לוקה והתבואה כשרה[53]. אין איסור קצירה אלא במקום שראוי להביא ממנו את העומר, ולכן שדות בית השלחין שבעמקים, הואיל ואין ראוי להביא מהם את העומר, מותר לקוצרם קודם לעומר, ואף על פי כן לא יעשה מהעומרים גדיש[54]. אפילו במקום שמותר לקצור מן התורה, כגון על ידי קיטוף של שיבולים בודדות, או בבית השלחים שבעמקים[55], נחלקו תנאים בשאלה, האם חל איסור לקצור מדבריהם.
ומצינו מחלוקת במשנה: "משקרב העומר, יוצאים ומוצאים שוקי ירושלים שהוא מלא קמח קלי שלא ברצון חכמים" – שכן, קמח זה נעשה ונקלה לאחר הקציר עוד בטרם נקצר קרבן העומר – "דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר: ברצון חכמים היו עושים"[56], שר' מאיר סובר, שגזרו חכמים שלא לקצור מן התבואה החדשה, שמא יבוא לאכול כשיקצור, ונמצא אוכל מן החדש קודם לעומר. ור' יהודה אינו חושש לכך, מפני שבני אדם נזהרים מלאכול מתבואה חדשה מפני איסור אכילת חדש כל השנה עד לזמן היתרו[57]. להלכה פסקו ראשונים כר' יהודה[58] ויש מהראשונים שכתבו שהלכה כר' מאיר[59].
מעולם המחשבה
טעם המצוה – שלא לאכול מפירות השנה החדשים בלא קרבן לה'
"משרשי המצוה, לפי שעיקר מחייתן של בריות היא בתבואות, ועל כן ראוי להקריב מהן קרבן לה' אשר נתנם - טרם יהנו מהן בריותיו, וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה (ברכות לה, א) בדומה לזה, "כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה – מעל". וכל זה להכשיר עצמנו שנהיה ראויין לקבל מטובו, וכמו שכתבתי בספר פעמים רבות. וביום י"ו בניסן היינו מקריבין בזמן הבית קרבן העומר מתבואה חדשה מן השעורים, כי היא התבואה המבכרת יותר מן החטים, והיא מתרת כל התבואות". (ספר החינוך מצוה שג).
הערות שוליים
- ↑ משנה מנחות סח, ב; רמב"ם מאכלות אסורות י, ב.
- ↑ ויקרא כג, יד.
- ↑ משנה חלה א, א; מנחות ע, א; תורת כהנים אמור פרשה י'; רמב"ם שם; פיה"מ חלה א, א.
- ↑ כריתות ה, א; רמב"ם שם י, ג.
- ↑ משנה חלה שם; מנחות ע, ב; רמב"ם שם יד, ה.
- ↑ מנחת חינוך שג, יא. לכאורה זה רק לשיטת הראשונים להלן שמונים כל אחד ואחד כמצוה בפני עצמה (כפי שכותב בדבריו 'דהוי שני שמות אפשר דאין מצטרפין'), אך לדעה שכולם לאו אחד לכאורה מצטרפים זה עם זה.
- ↑ רש"י ורבנו גרשום כריתות שם; חינוך מצוה דש.
- ↑ רש"י ויקרא שם; רש"י שבת קנה, ב.
- ↑ מנחות סו, ב.
- ↑ רש"י מנחות סד, ב ובכריתות שם.
- ↑ חינוך מצוה שה
- ↑ ספר המצוות לרמב"ם לא תעשה קפט- קצא; סמ"ג לאוין קמב- קמד; החינוך מצוה שג- שה.
- ↑ רמב"ן בהשגות לספר המצוות שורש ט; ספר מצוות קטן סימן ריז; יראים סימן עח.
- ↑ משנה מנחות סח, א; רמב"ם מאכלות אסורות י, ב.
- ↑ ויקרא שם; משנה שם ורש"י.
- ↑ ויקרא שם.
- ↑ ויקרא שם.
- ↑ מנחות שם.
- ↑ רי"ף פסחים כח, א; ורא"ש שם י, מב; ופסקו כר' יהודה; רמב"ם שם. וכתב הכסף משנה שפסק כרבינא וכר' יהודה. ובפירוש המשנה במנחות סח, א. נראה שפירש את המשנה כדברי ר' נחמן בר יצחק, שאף ריב"ז מודה שאסור מן התורה כל היום כשאין מקדש; חינוך שג; אולם המאירי פוסק כרב ושמואל שמהתורה מותר בהנץ ומדרבנן אסור כל יום ששה עשר (וכך גם משמע מדברי הגהות מיימוניות שם אות א).
- ↑ שו"ת שאגת אריה החדשות סימן ו.
- ↑ מנחת חינוך שג, ג.
- ↑ ראה להלן.
- ↑ מנחות שם.
- ↑ רמב"ם שם.
- ↑ משנה חלה שם; רמב"ם שם י, ד.
- ↑ שמות כג, טז.
- ↑ מנחות עא,א וברש"י שם. והוא פסוק לגבי חג השבועות, ונדרש לגבי הקרבת שתי הלחם בשבועות המתירים את החדש במקדש כלהלן, וראה רש"י ד"ה אשר תזרע.
- ↑ מנחות ע, ב; ירושלמי חלה פ"א ה"א.
- ↑ רמב"ם שם.
- ↑ מאירי חלה שם.
- ↑ תרומת הדשן סימן קצא; ש"ך יורה דעה רצג, ב; שו"ת משכנות יעקב סימן סד.
- ↑ נקודות הכסף יורה דעה שם; נודע ביהודה (תניינא או"ח פד); וכן תמהו על דברי תרומת הדשן: הגר"א, ר' עקיבא איגר, דגול מרבבה (יו"ד שם).
- ↑ רמב"ם איסורי מזבח ה, ט.
- ↑ משנה מנחות סח, ב; רמב"ם איסורי מזבח ה, ט; תמידין ומוספין ז, יז.
- ↑ יחזקאל מה, טו.
- ↑ ראה תמורה כט, א, ועוד מקומות.
- ↑ תוספות מנחות סח, ב ד"ה לא; ר"י קורקוס; רמב"ם איסורי מזבח שם; ראה מנחות ה, ב; "דבעינן ממשקה ישראל", אלא שאין גורסים מילים אלו, והוא פירוש שנכנס לגוף הגמרא (שטמ"ק אות ד; דקדוקי סופרים אות ז).
- ↑ לשון הרמב"ם שם, וכן הבין בדבריו השאגת אריה (סי' צו), אלא שרבים הבינו שנקט 'מצוה הבאה בעבירה' על איסור ערלה וכלאי הכרם שהם אסורים בהנאה, ובהם יש מצוה הבאה בעבירה (משנה למלך שם; נודע ביהודה תניינא או"ח קלד).
- ↑ משנה מנחות שם; רמב"ם תמידין ומוספין שם.
- ↑ סתם משנה ערלה ג, ט; ר' אליעזר בקידושין לז, א למסקנה; ר' עקיבא בברייתא שם; ר' שמעון בר יוחאי בברייתא בקידושין לז, ב; ר' יוסי ברבי יהודה במנחות פד, א.
- ↑ ויקרא כג, יד.
- ↑ קידושין שם לז, א.
- ↑ תנא קמא במשנה קידושין לז, א; ר' ישמעאל ור' אלעזר ב"ר שמעון בברייתות בקידושין שם.
- ↑ מנחות סח, ב.
- ↑ רי"ף ורא"ש קידושין שם; רמב"ם מאכלות אסורות י, ב; תוספות קידושם לו, ב ד"ה כל; שו"ע יו"ד רצג סעיף ב.
- ↑ שו"ת הרא"ש כלל ב סי' א בשם התרומה כסתם משנה בערלה; אור זרוע ח"א סי' שכח; ב"ח יו"ד שם.
- ↑ שו"ת הרא"ש שם.
- ↑ אור זרוע שם; מגן אברהם או"ח תפט, ז; ראה רמ"א יו"ד שם סעיף ג; פני יהושע סוף קידושין בקונטרס אחרון.
- ↑ ביאור הגר"א יו"ד שם סק"ב.
- ↑ ויקרא כג, י.
- ↑ תורת כהנים אמור פרשה י; רמב"ם תמידין ומוספין ז, יג.
- ↑ רמב"ם שם הלכה יד.
- ↑ שם הלכה כא.
- ↑ שם הלכה יג.
- ↑ עיין תוספות יום טוב מנחות י, ה; ותפארת ישראל שם.
- ↑ משנה מנחות סז, ב.
- ↑ גמרא שם ופסחים יא, א.
- ↑ פירוש המשנה לרמב"ם מנחות שם.
- ↑ יראים השלם סימן עח.