טומאת משא

בציור נראה אדם הנושא על ראשו סל ובו מונח דבר שנטמא באב הטומאה, כגון נבלה – הרי הוא טמא. הדברים אמורים, בין אם האדם עצמו הניח את הסל על ראשו, ובין אם הניחו אחרים – נושא הסל טמא.

טומאת משא היא טומאה הנוהגת בחלק מאבות הטומאות, ועניינה, אדם הנושא 'אב הטומאה' או מזיז אותו – נטמא. בחלק מאבות הטומאות שבתורה נאמר, שלא רק הנוגע בידיו בטומאה נטמא, אלא גם הנושא את הטומאה, כגון, הנושא על גבו נבלת בהמה וחיה, כך גם הנושא זב, או מזיז אותו והדומים לו: נידה, זבה, יולדת ומצורע. כך גם הנושא את משכבו ומרכבו, וכן רוק ו'מעיינות הזב', כלומר, ליחות היוצאים ממנו.

הגדרת המשא

ה'משא' הוא נשיאת הטומאה, אפילו ללא מגע ישיר בין האדם לבין הטומאה, ואפילו אם אבן גדולה מפרידה בין האדם הנושא לבין הטומאה. כמו כן הלכה היא, שאין הבדל לעניין זה בין אם האדם עצמו הרים את הטומאה והניחה על גביו, או מישהו אחר הניחה עליו. גם אין הבדל אם הטומאה נמצאת מעל האדם או נמוכה ממנו והוא מרים אותה, כגון כשהיא תלויה בחוט. כך גם אין הבדל אם מדובר במשא כבד או במשא קל מאוד שכובדו אינו מורגש כלל.

'היסט' דינו כמשא

סוג נוסף של משא הוא 'היסט', שעניינו, אדם המזיז את הטומאה גם לא הרים אותה, ואפילו הזיז בעזרת מקל. כך, למשל, אדם הסוגר ארון מלא בגדים ובכך הוא מסיט ומזיז בגד של זב - הטמא בטומאת 'משכב' – אדם זה טמא. נחלקו ראשונים לגבי הזזה קלה של הטומאה, כשהאדם המסיט אינו משנה את מקומו של הדבר הטמא, האם זהו 'היסט' המטמא או לא.

מהלכות טומאת משא

בכלל טומאת משא גם הנושא מי חטאת אף הוא נטמא. באשר למת לא נאמרה טומאת משא במפורש, אך זו נלמדה בקל וחומר מטומאת אהלו, קל וחומר שאף נשיאתו מטמאת. המרים את הטומאה ואינו מזיז אותה כלל, יש אומרים שנטמא במשא, ויש אומרים שלא נטמא, ויש מחלקים בין טומאות שונות, שמקצתן מטמאות במשא גרידא וחלקן רק בתוספת תנועה.

חומרת הטומאה

בחלק מהטומאות החמירה התורה במשא יותר מאשר במגע, כגון, הנוגע בנבלה, וכן הנוגע במי חטאת, או במרכב הזב - אינו מטמא בגדים וכלים שנגע בהן באותה שעה, ואילו הנושא נבלה או מי חטאת - מטמא בגדים וכלים, כדין 'טומאה בחיבורין'*.

בכלים

טומאת משא נאמרה באדם הנושא בלבד, ולא באוכל או כלי. לפיכך, אדם הנושא ערימת כלים ומעליה נמצא דבר המטמא במשא, נטמא האדם עצמו וכן הכלי שנגע בטומאה והכלי שנגע באדם - משום "טומאה בחיבורין", כאמור - אך כל הכלים שבאמצע טהורים, אף על פי שהם נושאים את הטומאה.