מעשה רוקם ומעשה חושב

מעשה רוקם ומעשה חושב - מלאכות בהכנת בגדי הכהונה, וכן הפרוכות, ויריעות המשכן.

נאמר בתורה על בצלאל ואהליאב: "מילא אותם חכמת לב לעשות כל מלאכת חרש וחושב ורוקם". יש מן הפרוכות והבגדים שנעשו 'מעשה רוקם' ויש מהם שנעשו 'מעשה חושב'. בצלאל ואהליאב נבחרו כמומחים ובעלי מקצוע, לרקום ולארוג את הצורות המיוחדות לפרוכות המשכן וליריעות וכן לבגדי הכהונה.

במעשה המשכן

'מעשה רוקם' במשכן

במשכן היו שלוש פרוכות. שתיים מהן נקראו 'מסך' ונעשו 'מעשה רוקם', האחת - בפתח אהל מועד, ככתוב: "ועשית מסך לפתח האהל - תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר מעשה רוקם". והשנייה - לשער החצר, ככתוב: "ולשער החצר מסך עשרים אמה... מעשה רוקם".

'מעשה חושב' במשכן

הפרוכת המבדילה בין הקודש לקדש הקודשים באהל מועד נעשתה 'מעשה חושב', ככתוב: "ועשית פרוכת תכלת וארגמן... מעשה חושב יעשה אתה כרובים... והבדילה הפרוכת לכם בין הקודש ובין קדש הקדשים". גם יריעות המכסה למשכן נעשו 'מעשה חושב', ככתוב: "ואת המשכן תעשה עשר יריעות... כרובים - מעשה חושב תעשה אותם".

מעשה רוקם
בתמונה נראה אבנט הרקום בחוטי תכלת ארגמן ותולעת שני 'מעשה רוקם'. רקמה כעין זו נעשית הן באבנט של כהן הדיוט, והן באבנט של כהן גדול. הרקמה נראית מצד אחד, בעוד, ש'מעשה חושב' התמונה נראית משני צדדים.

הפרוכות במקדש

בדומה למשכן כך גם במקדש, היה הבדל בין פרוכת קדש הקדשים לבין פרוכת שערי העזרה, היינו, הפרוכת המבדילה בין הקודש לקדש הקודשים – נעשית 'מעשה חושב', ואילו שאר הפרוכות הפרושות בפתח ההיכל ובשערי העזרה - עשויות מעשה רוקם.

במקדש נפרסו שלוש עשרה פרוכות, בכל שער משערי העזרה ובהיכל, כדלהלן: "שלוש עשרה פרוכות היו במקדש שני: שבע - כנגד שבעה שערים. שתים - אחת לפתחו של היכל, ואחת לפתחו של אולם. שתים – בדביר [בפתח קדש הקדשים]. ושתים כנגדן בעלייה"[7][./מעשה_רוקם_ומעשה_חושב#cite_note-הערה7-7 [7]], וכך נפסק להלכה.

בבגדי כהונה

בגדי כהונה יש מהם שנעשו 'מעשה רוקם', ויש מהם שנעשו 'מעשה חושב'. האבנט עשוי מעשה רוקם, ככתוב: "ואבנט תעשה מעשה רוקם". לעומת זאת, החושן והאפוד שהם מבגדי הזהב שלובש הכהן הגדול, אלו עשויים 'מעשה חושב', ככתוב: "ועשו את האפוד זהב... מעשה חושב". וכן נאמר: "ועשית חושן משפט מעשה חושב - כמעשה אפוד תעשנו".

מכונת אריגה ב'מכון המקדש'
מכונת אריגה ידנית כפי שהיא נראית במכון המקדש. במכונה זו ניתן לארוג בד בלבד, עם זאת ניתן לארוג בה גם בגד בעל דפנות כפולות, כמין בגד כפול שאדם יכול להכנס בתוכו.

'מעשה רוקם' ו'מעשה חושב' – האם בחוט ומחט או באריגה?

נחלקו חכמים בתלמוד בהסברת המושג 'מעשה חושב', יש מי שסובר: "שרוקמין במקום שחושבין". פירשו הראשונים: "בתחילה מתקן הצורה על הבגד על ידי צבע, ואחר כך רוקמה במחט". נמצא, שלדעתו מדובר על מלאכה אחת בעלת שני שלבים: שלב ראשון - 'מעשה חושב' עניינו – ציור הצורה על הבד. שלב שני - לאחר שנעשה הציור רוקמים את הצורה עם חוט ומחט. נמצא, שלאחר שנעשתה הרקמה בחוט ומחט נשאר על הבד פרצוף אחד, שהוא בגדר 'מעשה רוקם' ו'מעשה חושב'. לעומת דעה זו, יש מי שסובר: "'רוקם' - מעשה מחט, לפיכך פרצוף אחד. 'חושב' - מעשה אורג, לפיכך שני פרצופות". כלומר: 'מעשה רוקם', עניינו רקמת הציור בחוט ומחט על האריג. ואילו 'מעשה חושב' עניינו אריג, ובו ציור שנעשה בגוף הבד בעת אריגת חוטי השתי וערב. לפיכך אמרה תורה לעשות מסך אחד 'מעשה רוקם', וכוונתה שהציור יופיע כפרצוף מצד אחד. מאידך במקום שהתורה רצתה שיהיו שני פרצופים משני צידי הבד, כגון, בעניין החושן והאפוד, שם אמרה 'מעשה חושב', וזאת בגוף האריגה. הראשונים הכריעו כדעה אחרונה: "כל מקום שנאמר בתורה 'מעשה רוקם' הוא, שתהיינה הצורות הנעשות באריגה [בחוט ומחט על פני האריג] נראות מצד אחד בפני האריג. ו'מעשה חושב' הוא, שתהיה הצורה [באריגת הציור בחוטי שתי וערב] נראית משני צדדין פנים ואחור".

מעולם ההלכה

אריגת בגדי כהונה במכונה חשמלית

שאלה: לאור העובדה, שבימינו ניתן לארוג בגדים בעזרת מכונות חשמליות, האם אריגת בגדי כהונה ופרוכות המקדש צריכה להיעשות באריגה ידנית כבעבר, כדי שתיעשה המלאכה 'לשמה', או שמא עשיית הבגדים במכונה חשמלית לשם מצוה, אף היא בגדר אריגה 'לשמה' והבגד כשר לעבודה באריגה הנעשית בשיטה הנהוגה בדורנו?

פרוכת קודש הקדשים
פרוכת קדש הקדשים המוצגת במכון המקדש. פרוכת זו נעשית ב'מעשה חושב' שהצורות הנעשות בה נראות מלפנים ומאחור.

תשובה: הצורך לעשות את כלי המקדש 'לשמה' נדון בדברי חז"ל, ואמרו חכמים: "כלים שנעשו מתחילתן להדיוט - אין עושין אותן לגבוה, אבנים וקורות שחצבן מתחילה לבית הכנסת - אין בונין אותן בהר הבית". מפשט הדברים נראה, שהדבר העיקרי בעשיית הכלים לשם המקדש, הוא, שלא תהיה מלכתחילה המחשבה והכוונה בעשיית הכלים למטרה אחרת. מדברי חז"ל אלה משתמע, שאם עשו את הכלים במחשבה סתמית, הרי הם ראויים לעבודה במקדש. מאידך, אם נחצבו האבנים במחצבה במטרה ברורה לבנותן בבית הכנסת, בכך חל על אבנים אלו שם של 'בית כנסת', מסיבה זו אי אפשר להשתמש באותן אבנים לבניין המקדש. הדוגמא של אבנים שנחצבו במחצבה, וכן קורות עץ שנכרתו עבור המקדש, מלמדת, כי אין שיטה קבועה והכרחית לחציבה ולכריתת עצים. ואם בעבר עמלו החוצבים לחצוב אבן גדולה באופן ידני, אין זה אומר, שכך דווקא יש לחצוב לדורות, וכגון, בדור שבו יש אמצעי קידוח וסיתות משוכללים, אין מניעה מבחינת ההלכה לחצוב אבן בשיטות חדשניות. כך גם באשר לכריתת ארזים בלבנון, אין מניעה מלכרות אותם במסור חשמלי, ולהוביל את העץ באמצעות משאית ומנוף משוכלל. וכיון שגזברי המקדש הזמינו במחצבה אבנים בגודל מסוים ובסיתות וליטוש מיוחדים די בכך, ובלבד שלא נחצבו האבנים או העצים תחילה למטרה אחרת. על כל פנים לא מצינו דעה האומרת שהחוצבים או הסבלים צריכים לומר מדי פעם – 'לשם מצות בניין המקדש'. אמנם כתבו הראשונים להלכה: "אין עושין כל הכלים מתחילתן אלא לשם הקודש", אך הכוונה היא כנ"ל, שלא ייעשו הכלים תחילה למטרה אחרת. עם זאת מאחר שנאמר בתורה – "ועשו לי מקדש", כן נאמר "מזבח אדמה תעשה לי", לכתחילה בוודאי שראוי להזכיר מדי פעם, שהאבנים, הכלים או הבגדים, נעשים לשם מצות בנין הבית ועבודת המקדש. אכן, כך הנוהג ב'מכון המקדש', שכל כלי הנעשה בידי אחד האומנים, או כשבאים לארוג בדים במכונת אריגה, מכריז האחראי על העבודה, שהאריג נעשה לשם מצות עשיית בגדי כהונה (ראה ערך בגדי כהונה).