ערל

ערל הוא אדם מישראל שלא מלו את בשר ערלתו. אדם שלא נימול נקרא 'ערל', ודינים רבים לו, בקדשים, ובטהרות, וכדלהלן.

רקע

ככלל, אדם מישראל חייב למול את בנו שנולד לו ביום השמיני, ואם לא מל - הבן מחוייב למול את עצמו כשיגיע למצוות. אם הבן לא מל את עצמו – הרי הוא חייב כרת. בנוסף, אדם זה מנוע מלקיים מצוות רבות הנוגעות למקדש.

מדברי רוב הראשונים נראה שהדינים המבחינים בין ערל לאדם מהול נוהגים בין באדם שנמנע מלמול שלא כדין, כגון שחושש מצער המילה, וכיוצא בו, ובין בערל שנשאר ערל כדין, כגון שמתו אחיו מחמת מילה, ובכך הוחזקה סכנה במילתו, ונדחתה חובת המילה מחמת פיקוח נפש.

אך יש מן הראשונים שכתב שמי שנמנע מלמול מחשש סכנת נפשות, וכגון שמתו אחיו מחמת מילה - אין לו דין ערל לעניין ההלכות המובאות להלן, שכן אנוס הוא.

פטור מקרבנות הרגל

ערל פטור ממצות 'ראייה' המתקיימת במקדש בשלשת הרגלים. הערל פטור מהבאת קרבן עולת ראיה, ומן המצווה להיראות בעזרה, זאת, מאחר והוא מאוס – כטמא, שפטור אף הוא ממצוות אלו. כן פטור הערל ממצות חגיגה, וממצות שמחה, שכך הדין; כל הפטור ממצוות ראייה - פטור ממצוות אלו.

לעומת זאת, הערל חייב במצוות הקהל, וכך המסקנה להלכה: "כל הפטור מן הראייה - פטור ממצות הקהל, חוץ מן הנשים והטף והערל".

ישראל במצרים מקיימים את מצות קרבן פסח כשהם נימולים בציור נראים ישראל במצרים בעת הקרבת קרבן פסח, לאחר שראש המשפחה מל את כל בני ביתו. כן נראה בעל הבית כשהוא נותן מדם הקרבן על המזוזות ועל המשקוף, ובכך נעשה הבית כמזבח ומקדש. ואמרו חז"ל, שבזכות דם פסח ודם מילה יצאו ישראל ממצרים, כי המילה היא הפתח והשער לקדושת ארץ ישראל ולקדושת המקדש.

קרבן פסח

אדם מישראל, שיש בביתו ערל שלא נימול, אם זה הוא עצמו, או אחד מבניו הקטנים או אחד מעבדיו, ערל זה מעכב את המשפחה כולה מלהקריב קרבן פסח, שנאמר: "המול לו כל זכר - ואז יקרב לעשותו", ואם שחט בעל הבית את הפסח קודם שימול אותם - הפסח פסול. ערל אינו אוכל תרומה וקדשים, ולכן אינו אוכל קרבן פסח. אם למרות זאת אכל מן הקרבן - הרי הוא לוקה. לעומת זאת רשאי הערל לאכול מצה ומרור. ערל שמל את עצמו בערב פסח - יכול לאכול מן הקרבן בערב. אין לשחוט עבור הערל קרבן פסח, אבל אם שחט אדם לשם מולים וערלים יחדיו - הקרבן כשר. ערל שלא נימול לפני הפסח ולא עשה את הפסח - הרי הוא כמזיד ונדחה לפסח שני. אם לא עשה פסח שני כמצווה עליו - אפילו בשוגג - חייב כרת. לעומת זאת, באשר לקרבנות אחרים שמתחייב בהם הערל, כגון, אשם, חטאת וכד', רשאי הערל לשלח את קרבנותיו למקדש, כדי שיקריבו אותם בשבילו.

כהן ערל

הערל הרי הוא כבן נכר, לפיכך כהן ערל שעבד, חילל את עבודתו ולוקה כזר שעבד, אך אינו חייב מיתה.

כמו כן, כהן ערל אסור באכילת תרומה, אך אם נשא אשה בת ישראל - מותר לה לאכול בתרומה בגללו, שהרי היא עתה אשת כהן. והוא הדין לחלה.

יש אומרים שמשוך - והוא מי שמהול אך נראה כערל - נידון מן התורה כמהול, אך כערל מדרבנן, על כל פנים לעניין אכילת תרומה.

כהן ערל אסור גם באכילת ביכורים.

בטומאה וטהרה

ערל נחשב כישראל לעניין טומאה וטהרה, ולכן יכול הוא להזות מי חטאת על טמאים הבאים להיטהר מטומאת מת, וכן אם נטמא במת, יכול הוא להיטהר על ידי מי חטאת.

הערל בראי מחשבת ישראל

ברית מילה היא תנאי לכניסה ארצה - ותנאי לכניסה למקדש אדם ערל פסול לקיום המצוות שבמקדש. בטעמו של דבר כותב הרמב"ם (הלכות חגיגה ב, א): "ערל מאוס כטמא!" להבנת דבריו יש לעיין במה שכתב במעלת מצות מילה (הלכות מילה ג, ט): "בא וראה כמה חמורה מילה, שלא נתלה למשה רבינו עליה אפילו שעה אחת, אף על פי שהיה בדרך. [ועוד] שכל מצוות התורה נכרתו עליהן שלש בריתות - ועל המילה [שהיא מצוה אחת בלבד] נכרתו עליה שלש עשרה בריתות". עוד מצינו, שאינה דומה מצות מילה לשאר מצוות עשה, כי דווקא בה נאמר שמי שאינו מקיימה חייב כרת; זאת, על שום מה? אולם מצוה זו היא כמין 'מפתח' ותנאי מוקדם לשאר תרי"ג מצוות שבתורה. בכך מובן מדוע למרות שמשה יוצא ממדין במצות ה' וממהר בדרכו לגאול את ישראל ממצרים, נאמר בו (שמות ד, כד): "ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו", ורק ציפורה אשת משה הצילה אותו במילת בנה, שכן, המילה היא תנאי לגאולה. גם ישראל, אינם יוצאים ממצרים כדי לקבל תורה מסיני אלא לאחר שמלו את עצמם תחילה, ובזכות דם מילה יצאו ממצרים (פרקי דרבי אליעזר כח). מסיבה זו קבעו חז"ל (ברכות מח, ב) כחובה להזכיר ברית מילה בברכת המזון, ול"הקדים 'ברית' ל'תורה'", כי ברית מילה היא תנאי - ו'מפתח' – לקבלת תורה מסיני וקיום מצוות התורה כולן. המילה היא גם המפתח לכניסה לארץ ישראל, כמובא בפרשת המילה שנאמרה לאברהם: "ואתה את בריתי תשמור [ובתנאי זה] - ונתתי לזרעך את ארץ כנען". בלא מילה אין ישראל זוכים לארץ ישראל לרשת אותה ולשבת בה, וכמובא בבראשית רבה מו, ט: "אם מקיימין בניך את המילה - הן נכנסים לארץ, ואם לאו - אין נכנסים לארץ…. זה מה שכתוב: 'וזה הדבר אשר מל יהושע'... אמר להם: מה אתם סבורין, שאתם נכנסין לארץ ערלים?!" מכאן מובן מדוע אין כניסה למצוות שבמקדש בלא מילה; ומדוע נקרא הערל 'מאוס', כי כדי להכנס לעולם הקדושה, לעמוד לפני ה' במקדש, ולאכול קדשים משולחן גבוה, התנאי לכך קיום ברית מילה, המייחדת את עם ישראל לעבודת בורא עולם. ואכן דורשי רשומות מצאו ש'מילה', ראשי תיבות 'מי יעלה לנו השמימה', וסופי תיבות: הויה. כי בלא מילה אי אפשר להתקרב לפני ה' להיראות לפניו.