קטורת יום הכיפורים
קטורת יום הכיפורים היא קטורת מיוחדת ליום הכיפורים המוקטרת על ידי הכהן הגדול בקדש הקדשים. ביום הכיפורים נצטווה הכהן הגדול להקטיר קטורת כחלק מעבודת היום, זאת, בנוסף להקטרת הקטורת הנעשית בכל יום כחלק מסדר עבודת קרבן התמיד בבוקר ובין הערביים.
קטורת יום הכיפורים
נאמר בתורה בעניין עבודת הכהן גדול ביום הכיפורים: "ולקח מלוא המחתה גחלי אש מלפני ה', ומלוא חופניו קטורת סמים דקה והביא מבית לפרוכת"[1], כלומר הציווי הוא להביא את הקטורת 'לפני ולפנים'. לעומת מצות הקטורת הקבועה לקרבן תמיד של כל יום, המתקיימת על מזבח הזהב פעמיים ביום, בשחרית ובין הערביים, שונה מצות הקטרת הקטורת ביום הכיפורים, המתקיימת בקדש הקדשים. בבית ראשון, שהיה נמצא בו ארון הברית, לאחר נתינת הקטורת על מחתת הגחלים היה מניח הכהן הגדול את המחתה בין בדי הארון, ובבית שני, שלא היה בו ארון הברית - שכן נגנז הוא בשלהי ימי הבית הראשון - היה מניח הכהן הגדול את המחתה על אבן השתייה. [2].
שיעור הקטורת
בניגוד להקטרה הרגילה בקרבן התמיד, שם שיעור ההקטרה 'פרס' בשחרית ו'פרס' בין הערביים, בהקטרה זו של יום הכיפורים היה הכהן הגדול מקטיר לפני ה' 'מלוא חפניו'[3].
שחיקת הקטורת
את הקטורת הרגילה כותשים הכהנים במכתשת, שנאמר: "ושחקת ממנה הדק"[4], והיא מוגדרת כקטורת 'דקה'. לעומת זאת, היו הכהנים כותשים את הקטורת של יום הכיפורים הרבה יותר, ועל כן היא היתה מוגדרת כקטורת 'דקה מן הדקה'[5]. לצורך כך היו לוקחים קטורת רגילה
כתישת קטורת יום הכיפורים בציור נראים כהנים בלשכת בית אבטינס, הכותשים את קטורת יום הכיפורים במכתשת, כדי שתהא 'דקה מן הדקה'.
מעולם המחשבה
קטורת יום הכיפורים – 'דקה מן הדקה' כתב בעל 'כלי יקר' (שמות ל) שהנשמה צריכה כפרה, אחרי אשר הוטמאה בגוף האדם הזה. והוסיף, שנשמתו של אדם אינה מתכפרת בהבאת קרבן מן החי בלבד, הבא לכפר על הגוף, כי 'רוח הבהמה יורדת למטה לארץ' (קהלת ג כא). לא כן רוח בני אדם העולה היא למעלה". עיין שם שהרחיב, והעולה מדבריו, שעל כן ציוה ה' להביא קטורת ביום הכיפורים בקודש הקדשים, ומשם היא עולה לפניו כריח ניחוח לפני ה', ועשן הקטורת מיתמר היישר למעלה על ידי 'מעלה עשן'. בכך מתכפר לכל ישראל, שכן כל נשמות ישראל עוברות לפני ה' ביום הזה כבני מרון. זה מה שנאמר בקטורת: 'ושחקת ממנה הדק' - רמז לנשמה הרוחנית, והיא 'דקה מן הדקה'... וביום הכיפורים נשמות ישראל מזדככות בצום, בתענית ובחמישה עינויים. נמצא, שהגוף נכתש ביום זה כבמכתש, ואילו הנשמה הולכת ומזדככת, זאת, בעמידה בחצרות בית ה', בתפילה, בוידוי יחד עם הכהן הגדול, ובהשתחווייה ארצה עשר פעמים בעת הזכרת השם המפורש. כך באה הקטורת הנשחקת 'דקה מן הדקה' להזכיר לפני ה' את זכות עם ישראל הנפרד ביום זה מכל ענייני הגוף, וראויים הם לכפרה, בהיותם ביום זה זכים וטהורים כמלאכי מרום.