קטורת

קטורת הסמים הינה תערובת של אחד עשר סממנים המעורבים יחד ומוקטרים פעמיים בכל יום על גבי מזבח הקטורת.

נאמר בתורה: "קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה סמים ולבונה זכה". מכאן למדו חכמים, שמצוות עשה מן התורה, לעשות את הקטורת מאחד עשר סממנים. מתוכם נימנו ארבעה סממנים המפורשים בתורה והם: נטף, שחלת, חלבנה ולבונה. כן נוספו עליהם שבעה סממנים שנאמרו כהלכה למשה מסיני: מור, קציעה, שיבולת נרד, כרכום, קושט, קינמון וקילופה. עם זאת, קיימים בקטורת סממנים נלווים, שנועדו לחזק את ריחה ולהעלות את עשן הקטורת המיתמר ישירות לתקרת ההיכל. והם: מלח סדומית, כיפת הירדן, מעלה עשן ובורית כרשינה, שהתוספת שלהם מדרבנן.

הקטרת קטורת התמיד בהיכל בציור נראה כהן גדול מקטיר קטורת על מזבח הזהב שבהיכל. קטורת זו הובאה כחלק מעבודת התמיד - פרס בבוקר ופרס בין הערביים.

כמות הסממנים וקדושתם

פעם בשנה מכינים כמות של קטורת, שתספיק לכל השנה כולה, הכנה זו נקראת 'פיטום הקטורת'. משקלה לכל השנה הוא שלוש מאות ששים ושמונה מנים, וזה פרטם: נטף, שחלת, חלבנה ולבונה – ניתנים בה במשקל שבעים מנה. מור, קציעה, שבולת נרד וכרכום – משקלם בתערובת הכללית ששה עשר מנה. לעומתם הקושט כמותו - שנים עשר מנה. קנמון - תשעה מנים. קילופה - שלשה מנים.

את הקטורת יש להכין בקודש – בתחומי העזרה המקודשת. לשם כך נקבעה בעזרה לשכה מיוחדת, שבימי בית שני נקראה 'בית אבטינס' – על שם משפחת הפטמים שהכינו את הקטורת באותם ימים. הקטורת צריכה להיעשות אף היא בכלי קודש, ולא בכלי חול. הכנת הקטורת מתחילה רק לאחר הקדשת הסממנים לשם מצות הקטרת הקטורת בהיכל ובקדש הקדשים.

בזיך הקטורת. בתמונה נראה בזך הקטורת המורכב משלשה חלקים: הבזך למטה, הכיסוי מלמעלה, והמטוטלת בראש הכיסוי (תמיד ה, ד) היינו, כמין טבעת בראש הכיסוי. יש אומרים שנעשתה כדי להקיש על הכלי, לקיים את הפסוק: "ונשמע קולו בבואו אל הקודש".

זיהוי סממני הקטורת

יש מסורת בראשונים בעניין סממני הקטורת, שהזיהוי של חלק מהם "מפורסם" וידוע בזמנם. כלומר: "'נטף' האמור בתורה - הוא 'עצי הקטף' שיוצא מהן ה'צרי'. וה'שחלת' - היא ה'ציפורן' שנותנין אותה בני האדם במוגמרות. וה'חלבנה'... הוא שרף אילנות בערי יוון. וזהו שמות הסמנים בלשון ערבי: עוד בלסאן, ואצפאר טיב, ומיעה, ולכאן, ומוסקי, וקציעה, וסנבלי אלנטורין, וזעפרן, וקושט, ועוד הירדי, וקסבר סליכה, וענבר". כן יצאו מחקרים שונים לזיהוי סממני הקטורת.

הכנת הקטורת

הכנת הקטורת כיצד? - לוקחים הכהנים תשעה קבים של בורית כרשינה, בעזרתה משפשפים את הציפורן. לאחר מכן, שורה הכהן את הציפורן בעשרים ואחד קבין של 'יין קפריסין', או ביין ישן לבן חזק ביותר. לאחר מכן שוחק וכותש כל אחד ואחד מן הסממנים הדק היטב, וכשהוא שוחק, אומר: 'הדק היטב! היטב הדק!' במהלך שחיקת הסממנים, מפני "שהקול יפה לבשמים".

יש אומרים, שהקול נועד לתת קצב אחיד לכותשים, כדי שהסממנים יתערבבו יפה זה בזה. אחרים סוברים, שכשהיו כותשים את הסממנים היה האבק מתפזר ונכנס לריאות של עושי הקטורת, ולכן במילים הדק היטב, היטב הדק שיש בהם אותיות גרוניות, היו מוציאים את האבק מהריאות. יש מי שאומר, שליצירת רעש, היה פעמון על המכתשת, ובכך כל נענוע ונענוע של המכתשת הוסיף קולות ורעשים בזמן העבודה.

פעמיים בשנה מחזירים את הקטורת למכתשת לשם כתישתה, לשמירת רעננותה וטריותה: בימות החמה מפזרים את הקטורת בשמש כדי שלא תתעפש, ואילו בימות הגשמים צוברים אותה כדי שלא יפוג ריחה.

עבודת הקטורת

מצות הקטרת הקטורת היא חלק מעבודת התמיד, שעבודתה היא בכל יום. מדי יום ביומו מקטירים הכהנים קטורת במשקל מנה: חצי מנה בבוקר, במהלך הקרבת תמיד של שחר, וחצי מנה בתמיד של בין הערביים. ביום הכיפורים, היתה תוספת לכמות של מנה המוקטרת על מזבח הקטורת שבהיכל, שכן הכהן הגדול מקטיר קטורת גם בקדש הקדשים במידת 'מלא חפניו'.

הקטורת הנותרת מן המשקל הכללי שבכל שנה נקראת 'מותר הקטורת'. את 'מותר הקטורת' צירפו לקטורת החדשה שהוכנה לשנה הבאה, ואמרו חכמים, ש'מותר' זה היה מוקטר על המזבח אחת לשישים או שבעים שנה.

הקטורת העולה על מזבח הזהב שבהיכל, היתה נשרפת על גבי גחלים שהובאו למזבח זה ממערכת אש המיוחדת לקטורת על מזבח החיצון.

ריח הקטורת

חז"ל הפליגו לציין את ריח הקטורת, שהגיע מן המקדש לרחבי ירושלים ואפילו עד יריחו והר מכוור שבעבר הירדן. כגון מה שמובא בגמרא: "עזים שביריחו היו מתעטשות מריח הקטורת. נשים שביריחו אינן צריכות להתבשם מריח קטורת, כלה שבירושלים אינה צריכה להתקשט מריח קטורת. אמר רבי יוסי בן דילגאי: עזים היו לאבא בהרי מכוור והיו מתעטשות מריח הקטורת".

יש הסבורים שמדובר ב'ריח' במובן הרוחני, שכן 'יריחו' רומזת בשמה לריח טוב. מיוחדת עיר זו בכך, שהיא עיר מפתח בעת כניסת יהושע ארצה, בהיותה "נגרא [ומנעולה] של ארץ ישראל; כי אם נכבשה יריחו - מיד כל הארץ נכבשת". ומיוחדת היא בקשר שלה למקדש, שכן מיד עם כניסת ישראל ארצה הרימו את שלל העיר כחרם לאוצר ה', ככתוב: "כל כסף וזהב וכלי נחשת וברזל - קודש הוא! לה' אוצר ה' יבוא!" והרי זה כקרבן וכריח ניחוח לפני ה'.

מפשט דברי הגמרא נראה, שריח הקטורת היה חזק. כך גם נראה מדברי המדרש, שניתן היה להריח את ריח הקטורת במקום בו עמד משכן שילה אף מאות שנים לאחר חורבן המשכן, וכדברי הגמרא: "אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה - סח לי זקן אחד: פעם אחת הלכתי לשילה, והרחתי ריח קטורת מבין כתליה". ויש לדון בדבר האם מדובר בריח ממש, או בעניין רוחני.

כף הקטורת - הקערה. בתמונה נראית הקערה שבתוכה הניחו את הבזך, וכלשון המשנה (תמיד ה, ד): "מי שזכה בקטורת היה נוטל את הכף. והכף דומה לתרקב גדול של זהב מחזיק שלשת קבים והבזך היה בתוכו מלא וגדוש קטורת", והיה נותן את הכף לחבירו, שאם יפול משהו מן הקטורת יאסוף אותו לחופניו מן הכף.

הלכות הקטרת הקטורת

א. חל איסור לתת דבש לתוך הקטורת, והנותן לתוכה דבש - פסל את הקטורת.

ב. המחסר אחת מכל סממניה חייב מיתה בידי שמים, שכן בחיסור זה הקטורת נעשית 'קטורת זרה'.

ג. העושה קטורת כדוגמת קטורת המקדש ובכמויות שנאמרו בה - חייב כרת על עשייתה, שנאמר: "ובמתכונתה לא תעשו כמוה". איסור זה נוהג רק במקרה שעושים קטורת בדיוק כמו במקדש, כלומר מאותם הסממנים ובמשקל המיוחד לכל אחד מהם.

מעולם המחשבה

טעמה של מצות הקטורת

"כאשר היו שוחטים במקום המקודש בהמות רבות בכל יום, ומחתכין בו הבשר, ושורפין ורוחצין בו הקרב והכרעיים, אין ספק שאילו היו מניחים אותו על זה הענין היה ריחו כריח מקומות הבשר. מפני זה ציוה להקטיר בו הקטורת שתי פעמים בכל יום, בבקר ובין הערבים, להטיב ריחו וריח בגדי כל העובד בו. כבר ידעת אומרם: 'מיריחו היו מריחים ריח הקטורת'. וזה [הריח] גם כן ממה שמעמיד [ומחזק באדם את] יראת המקדש. אבל אם לא היה לו ריח טוב, כל שכן אם היה לו שכנגדו [ריח רע] היה מביא בלב האדם הפך ההגדלה. כי הנפש תתרחב מאד לריח הטוב, ותיטה אליו, ותתרחק מן הריח הרע ותברח ממנו" (מורה נבוכים חלק ג פרק מה).