קינים

קינים הם זוג תורים או זוג בני יונה המובאים כקרבן. בכמה מן הקרבנות הנזכרים בתורה, נאמר, כי חובת המקריב להביא שני תורים או שני בני יונה, אחד לחטאת ואחד לעולה. זוגות אלו נקראים בלשון חז"ל: 'קינים' - בלשון רבים, ובלשון יחיד - 'קן'. מסכת מיוחדת במשנה הנקראת מסכת 'קינים' נתקנה להסברת הקרבת הקרבנות הללו.

החייבים בקינים

חיוב הבאת 'קינים' נאמר במקרים דלדהלן: א. יולדת שאין באפשרותה להביא כבש לעולה ובן יונה או תור לחטאת, מביאה 'קן' במקומם. ב. מצורע שאין באפשרותו להביא את קרבנות טהרתו מביא קן במקומם. ג. הזב שראה שלוש ראיות מביא קן ביום השמיני לטהרתו. ד. זבה ביום השמיני לטהרתה אף היא מביאה קן. ה. העובר על שבועת ביטוי או שבועת העדות, וכן הנטמא בטומאת מקדש וקודשיו, שאין באפשרותו להביא כבשה או שעירה לאשם, אף אלו מביאים 'קן'.

קיני נדבה

הקרבנות הנזכרים לעיל הרי הם קיני חובה, והגוזלות המובאים בהם נחלקים: אחד לחטאת ואחד לעולה. לעומת קרבנות אלה ניתן להביא קינים כנדבה, אולם לאור ההלכה, שלא ניתן לאדם להביא חטאת כנדבה, לפיכך אם הביא זוג תורים או בני יונה בנדבה, יהיו אלה עולות בלבד. כאמור, המתנדב רשאי להביא זוג תורים או בני יונה כנדבה, אך הרשות בידו להביא אף פרידה אחת בלבד.

קן סתומה ומפורשת

'קן סתומה' - ו'קן מפורשת' בתמונה נראה שובך ובוא קינים לזוגות יונים. מבחינת ההלכה ניתן לקבוע את היעוד של היונים שבשובך איזו לעולה ואיזו לחטאת, אזי תהיה זו 'קן מפורשת'. אולם כדי למנוע ערבוב היונים, ראוי להשאיר קן זו בתור 'קן סתומה' , ורק כאשר יביאו את היונים למקדש יפרש הכהן איזו לעולה ואיזו לחטאת.

שני סוגי 'קינים' מצינו - 'קן סתומה' ו'קן מפורשת':

קן סתומה

'קן סתומה' היא זוג יונים או בני יונה שטרם נתפרש קרבנם, כלומר, 'קן' חובה שהובאה אל המקדש, ועדיין לא קבע הבעלים מי מבין שני בני הזוג חטאת, ומי היא העולה. קן זו נקראת – 'קן סתומה'. הקביעה מי מהן נקראת 'חטאת' ומי מהן 'עולה', יכולה להיעשות בשעה שהבעלים קונים את היונים בשוק, או בשעה שבעל הקרבן מביא את הקרבנות אל הכהן. מסיבה זו, במקרה שנתערבו שתי קינים סתומות יכולה להיות תקנה לגוזלות, בקביעת השם עליהן בשעת הקרבתן.

קן מפורשת

קן שכבר נקבע בה איזו פרידה מן הזוג היא 'חטאת' ואיזו מהן 'עולה', נקראת 'קן מפורשת'. לאחר שהקן כבר נתפרשה, לא יוכל הבעלים או הכהן לשנות את סוג הקרבן, משום שדם חטאת העוף נזרק על המזבח למטה מחוט הסיקרא, ואילו דם עולת-העוף מזה אותו הכהן למעלה מחוט הסיקרא. מסיבה זו, במקרה של תערובת בין גוזלות מפורשים - עולות בחטאות - אין תקנה לעופות. ואפילו נתערבה חטאת אחת בריבוא - ימותו כולן.

הממונה על הקינים

בבית המקדש היה ממונה מיוחד, האחראי על הקרבת הקינים ושמו פתחיה. יש אומרים, כי במסגרת תפקידו היה הממונה מוכר את הקינים למי שצריך ו"כל מי שנודר קינין בא לו אצל פתחיה ונותן לו מעות - ונותן לו קינין" . וכתבו הראשונים: "הממונה שעל הקינים [פתחיה] הוא שפוסקין עמו [גזברי המקדש] שימכור הקינים לקרבנות כך וכך [קינים] בסלע. וכל מי שהוא חייב תורים או שני בני יונה, יביא דמיהם למקדש [לידי הממונה] וזה הממונה נותן הקינים לבעלי הקרבנות. ועושה חשבון עם הגזברין, ונותנין לו [קינים חדשות תמורת הכסף שקיבל]. משלשים יום לשלשים יום פוסקין [הגזברים] עמו השער, ואם הוזלו הקינים - מספיק [לציבור] כשער הזול, ואם הוקרו - מספיק כמו שפסקו עמו, שיד הקדש על העליונה. וכן קן שנמצא פסול, או שנפסל קודם שיקרב - נותן אחר תחתיו [להקרבה]". לשיטה זו התקינו במקדש לשכה מיוחדת לאספקת הקינים לציבור, ולגביית הכספים מכל אחד מן המקריבים. אולם יש מן הראשונים שכתב, שתפקיד הממונה הצטמצם בכך, שהיה מקבל את הקינים מבעליהם, והיה דואג ומשתדל להביאם לידי הקרבה.

'פתחיה על הקינים' – על שום מה?

באשר לשאלה, מדוע העמידו חכמים על הקינים דווקא את פתחיה שהיה "יודע בשבעים לשון"? כתבו האחרונים, שכיון שהרבה אנשים ונשים באו אליו להקריב את קרבנם, והיה צריך לדעת את מטרת הקרבנות השונים, ולשמוע מן המקריבים השונים איש איש בלשונו את רצונו, ולומר לו את מחיר הקן. כן היה צריך לדעת את הקן שמסרו לידיו, אם 'סתומה' או 'מפורשת', לכן העמידו ממונה היודע בשבעים לשון.

הקרבת הקינים

בבית המקדש היו קופות רבות ביניהן קופה המיועדת לקינים. הקרבת הקינים היתה באחריות 'בית דין של כהנים', אשר היה מוודא בכל יום, כי נעשה שימוש בכל הכסף שבקופה זו, וכל הקינים שהובאו באותו יום הוקרבו.

מעשה שהיה מעשה שעמדו קינין בירושלים בדינר זהב במסכת כריתות (ח, א) מובא מעשה: "מעשה שעמדו קינין בירושלים בדינר זהב, אמר רבן שמעון בן גמליאל: המעון הזה, לא אלין הלילה עד שיהיה בדינרין [של כסף. אחד חלקי עשרים וחמש בדינר זהב. ספרא תזריע א, ג]! בסוף נכנס לבית דין ולימד: האשה שיש עליה חמש לידות ודאות, חמש זיבות ודאות - מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים, ואין השאר עליה חובה [עיין בספרא גירסא אחרת]! - ועמדו קינין ביום ההוא ברבעתיים". הרמב"ם בפירוש המשנה (כריתות א, ז) כותב, שאין הלכה כרבי שמעון בן גמליאל. אך רש"י כתב (כריתות ח, א) ש"אף על פי שהיקל [רשב"ג] על דברי תורה – 'עת לעשות לה הוא! שאלמלי לא ימצאו [לקנות קינים] יחדלו מלהביא אפילו אחד, ויאכלו בקדשים בטומאת הגוף". (ועיין 'העמק דבר' תזריע, על הפסוק: "ואם לא תמצא ידה", ש"עניה שאינה יכולה לעמוד בזה, די בקרבן אחד על לידות הרבה").