חטאת העוף

חטאת העוף היא קרבן חטאת הבא מן העוף: מן התורים או מן בני היונה.

בין הקרבנות שנקבעו בתורה כחלק מתהליך הכפרה לחטאים שונים, מצינו קרבנות אחדים שיש בהם התייחסות למצבו הכלכלי של מביא הקרבן, וכגון אנשים חסרי אמצעים הבאים למקדש כשבידם קרבן חטאת לכפרה. לאלו נקבעה בתורה אפשרות להביא קרבן בדמים מועטים, דבר שהוא בהישג ידו של כל אדם. לאור האמור, יש מביאי קרבן המקריבים חטאת מן העוף - תור או בן יונה - במקום כבש לחטאת.

כן יש סוג של חטאים שהתורה קבעה בהם קרבן מן העוף, זאת, לא רק לאדם עני אלא לכל מביאי הקרבן – גם לאדם עשיר. קרבן העוף הוא מועט בכמות ביחס לקרבן מן הבהמה, עם זאת, הלכה היא שחטאת העוף קרבה קודם לעולת בהמה.

הקרבת חטאת העוף כוללת מספר פעולות ושלבים

מליקת צוואר העוף וחיתוך סימן אחד או רובו - ושט או קנה - הזאת דמו על המזבח ומיצוי הדם מעל היסוד, ככתוב: "והביא אותם אל הכהן והקריב את אשר לחטאת ראשונה, ומלק את ראשו... והזה מדם החטאת על קיר המזבח, והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח חטאת הוא". המליקה מקבילה לשחיטה בבהמות, אלא, שבניגוד לשחיטה שכשרה בזר – מליקת העוף איננה כשרה בזר וחייבת להיעשות על ידי כהן כמו שאר העבודות בשלבים שאחר כך. להלן פרטי ההקרבה לשלביה, ומקום עשייתו של כל שלב ושלב, לכתחילה ובדיעבד.

חטאת עוף כקרבן

כאמור, יש המביאים את חטאת העוף, מאחר שאין ידם משגת להביא קרבן בהמה. כך הוא הדין באשר לחטאת הדל, המובאת על ידי אדם שחטא בשגגה. הדברים אמורים במקרה של שבועת-העדות, שבועת-ביטוי, וכן אם עבר אדם על טומאת מקדש וקדשיו[2]. גם בחטאת מצורע, המביא אותה למקדש ביום טהרתו, קבעה התורה קרבן לאדם עני שאין ידו משגת להביא כבש, שיביא חטאת מן העוף.

כאמור, יש מן הטמאים – אף עשירים - שקבעה להם התורה, להביא חטאת עוף ולא חטאת בהמה להשלמת כפרתם. דין זה נאמר בחטאת הזב והזבה[5], המביאים את חטאתם ביום השמיני לטהרתם, ומביאים למקדש שתי תורים או שני בני יונה, אחד לחטאת ואחד לעולה.

כך הוא גם דינו של נזיר, שנטמא במהלך ימי נזירותו בטומאת מת, המביא קרבנות אלו ביום השמיני לטהרתו.

היולדת המביאה קרבנות במלאת ימי טהרתה, אף לה קבעה התורה חטאת עוף כקרבן קבוע בנוסף לקרבן עולה.

המליקה לשיטת הרמב"ם
בתמונה נראית אחיזת העוף בעת המליקה. האחיזה נעשית ביד שמאל, שכן אינה עבודה. בשלב שני נעשית המליקה - שהיא עבודה - בעזרת ציפורן היד השנייה - ביד ימין.

מקום המליקה

כאמור לעיל, הקרבת חטאת העוף כוללת שלוש פעולות: מליקה, הזאת הדם ומיצוי הדם מעל יסוד המזבח. בדברי חז"ל והראשונים מצינו דיונים באשר למקום בו נעשית כל פעולה משלושת פעולות אלו, לכתחילה ובדיעבד, וכדלהלן: במשנה נאמר: "חטאת העוף היתה נעשית על קרן דרומית מערבית [של המזבח], [ולהלכה] בכל מקום היתה כשרה - אלא זה היה מקומה". בגמרא מבואר, שהביטוי במשנה - 'ובכל מקום היתה כשרה' – מתייחס למליקה, ואילו 'זה היה מקומה' – מתייחס להזאת הדם, שצריכה להיעשות בקרן הדרומית מערבית.

נחלקו הראשונים מהו 'כל מקום' שהמליקה כשרה בו: יש שכתבו שהכוונה לכל העזרה, ואחרים סוברים שהמדובר הוא על כל מקום במזבח. ביסוד מחלוקתם עומדת השאלה, האם יש חשש שמא מליקה רחוקה מהמזבח תביא למצב, שעד שהכהן יגיע עם העוף למזבח - דם הנפש יישפך. להלכה כתבו הראשונים: "חטאת העוף כיצד היתה נעשית? - מולק אותה בקרן דרומית מערבית כמו שביארנו", שכן שם מזה את הדם, ובאשר לאפשרויות המליקה מובא להלכה, ש"כל מקום מן המזבח כשר למליקתה".

הזאת הדם והמיצוי

באשר להזאת הדם, זו צריכה להיות על הקרן דרומית מערבית של המזבח, ובחציו התחתון. וכתבו האחרונים, שאם עשאה למטה מחוט הסיקרא, אך לא בקרן דרומית מערבית אלא בכל מקום אחר במזבח - כשרה. מאידך, אם עשאה למעלה מחוט הסיקרא - פסולה.

מיצוי הדם על המזבח חייב להיות במקום שיש מתחתיו יסוד, ככתוב: "והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח חטאת הוא". אכן, כך הוא המיצוי לכתחילה, שיהיה בקרן דרומית מערבית של המזבח, אולם אם מיצה את הדם במקום כל שהוא לאורך הקיר המערבי או הצפוני של המזבח מעל היסוד – כשר.

אחיזת חטאת העוף

צורת אחיזת העוף בעת מליקתו, מבוארת בגמרא: "אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: כיצד מולקין חטאת העוף? - אוחז גפיו [כנפיה] בשתי אצבעות, ושתי רגלים בשתי אצבעות, ומותח צוארה על רוחב גודלו ומולקה. במתניתא תנא: ציפרא מלבר, אוחז גפיו בשתי אצבעות ושני רגלים בשתי אצבעות, ומותח צוארו על רוחב שתי אצבעותיו ומולק".

בדברי הגמרא, לא מבואר באיזו יד אוחזים את העוף – ימין או שמאל? כמו כן, באיזו אצבע מולקים, האם צורת אחיזה זו מעכבת או כאיזו דעה נפסק להלכה? להלכה, מליקת העוף חייבת להיעשות ביד ימין, שכן, המליקה היא עבודה, וככל עבודה אחרת במקדש עליה להיעשות ביד ימין.

יש מן הראשונים שכתב, שגם אחיזת העוף היא עבודה, ועל כן הכהן חייב להחזיק את העוף ביד ימין ולמלוק אותו באותה יד. אלא שלדעת רוב הראשונים, אחיזת העוף איננה עבודה והכהן יכול לאחוז את העוף ביד שמאל, כשמליקתו חייבת להיות עם יד ימין, וכן כתבו האחרונים. וכתבו האחרונים שזו הדרך היחידה המעשית למלוק את העוף, שכן אחיזתו ומליקתו באותה יד היא "לא רק מן הקשות אלא אף מן הנמנעות".

עוד פסקו הראשונים ש'ציפרא מלבר', כלומר, שצריך להחזיק את העוף מחוץ לכף היד [ראה ציור], אלא, שצורת אחיזה זו אינה מעכבת, וניתן להחזיק את העוף בכל צורה שהיא. כאמור לעיל, העיקר הוא המליקה, שהיא עבודה, ואילו אחיזת העוף איננה עבודה, וכל דברי הגמרא אינם אלא למצוה. דעת חכמים לאחיזה הטובה ביותר, כדי שהעוף לא יזוז בשעת המליקה, אך כהן שנוח לו לאחוז את העוף בצורה אחרת, ורק באחיזתו זו ימלוק כמו שצריך, לא רק שיכול לעשות זאת אלא אף עדיף שכך יעשה.

יש שכתבו, שהמליקה צריכה להיעשות באצבע הגודל, אולם למעשה, ניתן למלוק בכל אצבע שרוצים, ואפילו עם כמה אצבעות יחד, כשהעיקר הוא התוצאה: חיתוך השדרה, המפרקת וסימן או רוב סימן, ללא הבדלה, וכדלהלן.

מליקת חטאת העוף – איסור הבדלה

תחילה מולק הכהן את ראש העוף מאחור, ממול העורף, ויורד בציפורנו בצוואר העוף, וחותך את השדרה והמפרקת. לאחר מכן ממשיך עם ציפורנו עד שיחתוך סימן אחד – קנה או וושט - או רובו.

התורה אוסרת על הכהן להבדיל ולחתוך את הראש מן הצואר, שנאמר: "ומלק את ראשו ממול ערפו - ולא יבדיל", לעומת זאת דווקא בעולת העוף - יש חובה להבדיל ככתוב: "ומלק את ראשו והקטיר המזבחה". מהי ההבדלה האסורה בחטאת העוף והמחויבת בעולת העוף? לדעת רוב הראשונים, בחטאת העוף הכהן חותך סימן אחד או רובו, כאמור לעיל, וההבדלה האסורה היא חיתוך שני סימנים או רובם, זאת בניגוד לעולת העוף שבה יש חובה להבדיל, כלומר, לחתוך שני סימנים או רובם. יצוין, שלשיטה זו, ההבדלה איננה הבדלת הראש מהגוף. לעומת זאת, יש מן הראשונים שכתבו, שההבדלה האסורה בחטאת העוף היא הבדלת הראש מהגוף, כך שבמליקה יש לחתוך שני סימנים או רובם ללא הפרדת הראש מהגוף. בעולת העוף לעומת זאת, בה חובה להבדיל, ההבדלה היא של הראש מהגוף.

הזאת הדם
הזאת הדם של חטאת העוף נעשית לכתחילה בקרן דרומית מערבית (בציור מימין) אך הזאה זו כשרה גם אם נעשית בכל הצד המערבי של המזבח מתחת לחוט הסיקרא.

הזאת הדם על המזבח

נאמר בגמרא: "והיזה מדם החטאת – מגוף החטאת. הא כיצד? אוחז בראש ובגוף ומזה על קיר המזבח". בראשונים מבואר, שהאחיזה בראש ובגוף החטאת באה ללמד שהזאת הדם נעשית ישירות מגוף העוף ללא שימוש בכלי או באצבע - כמו בחטאת בהמה. מה דין חטאת העוף שדמה נזרק על המזבח באמצעות כלי? בגמרא הדבר נשאר בספק, ויש מן הראשונים שפסל קרבן זה. נמצא, שבשעת ההזאה יש לאחוז בגוף העוף, כשראש העוף מחובר לו.

נחלקו ראשונים בשאלה האם יש צורך לאחוז גם בראש העוף: יש מהראשונים שלא מצריך אחיזה בראש העוף, ויש המצריך זאת, כדי למנוע מראש העוף להיתלש בשעת ההזאה.

מחלוקת נוספת היא: האם דם הראש כשר להזאה? יש אומרים שדם הראש הינו 'דם איברים' ולא 'דם הנפש' ועל כן הוא פסול להזאה הצריכה להיות כל כולה מ'דם הנפש'. אחרים מכשירים הזאה גם מדם זה, מאחר ולדעתם גם דם זה הוא 'דם הנפש'.

מיצוי דם חטאת העוף

לאחר הזאת הדם על המזבח, הכהן לוקח את העוף ודוחק אותו על המזבח. פעולה זו נקראת מיצוי הדם. נחלקו חכמים האם המיצוי בחטאת העוף מעכב או לא, מחלוקת שעוסקת גם במהות פעולת המיצוי: לדעת ר' עקיבא המיצוי אינו מעכב, והריהו כשפיכת דם שיירי הקרבנות שגם הוא אינו מעכב. ר' ישמעאל לעומתו סובר, שמיצוי דם חטאת העוף על המזבח מעכב, ולדעה זו המיצוי הוא המשך של הזאות הדם על המזבח. לדעת רוב הראשונים המיצוי איננו מעכב, נפקא מינה לכהן שחשב מחשבת פיגול בשעת המיצוי – שלדעה זו הקרבן כשר, שהרי מחשבה זו היא רק 'חצי מתיר', וקרבן יפסל במחשבת פיגול רק אם זו תהיה גם בהזאת הדם וגם במיצויו.

חטאת העוף – נאכלת לכהנים

חטאת העוף נאכלת לכהנים כמו בשר חטאת בהמה. לבשר זה אין דין של נבלת עוף טהור, שמטמא את האוכלו, למרות שהעוף נמלק ולא נשחט. עם זאת, זר שאכל חטאת העוף לוקה שתיים - אחת משום זר שאכל מקדשי קדשים ואחת משום נבילה.