קרביים

קרביים הם אברי העיכול של הבהמה. יש מן הקרבנות, אשר בשרם נאכל בידי הבעלים או הכהנים, ואילו חלב הבהמה מובא כחלק מן האימורים על אש המערכה. בעניין זה קיימת הגדרה בעניין החלב שיש להביאו על המזבח, ומתברר, שיש שני סוגים של חלב, האחד – חלב העוטף כל אבר בנפרד, והשני – חלב העוטף את כלל אברי הקרביים.

'כל החלב אשר על הקרב' - הגדרתו

נאמר בתורה: "והקריב... את החלב המכסה את הקרב, ואת כל החלב אשר על הקרב".

הפסוק מגדיר שני סוגי חלב:

האחד – "חלב המכסה את הקרב" עניינו, חלב העוטף כל אבר מאברי העיכול בנפרד, כגון, חלב הקיבה, חלב בית הכוסות.

הסוג השני – הוא "כל החלב אשר על הקרב", והוא שם כולל לחלב המכסה את כל איברי העיכול גם יחד.

כך פירשו הראשונים: "'את כל החלב המכסה את הקרב' – הוא הקרום שעל הכרס". המושג 'כרס', עניינו - הכרס שמכיל את כל אברי העיכול. חלב זה מובא כאימורים על גבי המזבח.

'החלב המכסה את הקרב' - הגדרתו

כאמור, לעומת החלב הכללי המכסה את הכרס, קיים חלב מיוחד המכסה כל אבר בקרביים בנפרד, דהיינו:

א. הכרס.

ב. הקיבה.

ג. ההמסס.

ד. בית הכוסות.

ה. הדקין.

לכל אלה יש חלב מיוחד העוטף אותו, וכן אמרו בגמרא: "חלב שעל ההמסס ובית הכוסות אסורים באכילה ועונשם בכרת", וזהו "חלב שעל הקרב".

כל אלה הם חלק מן האימורים* של הקרבנות: אשם, חטאת ושלמים, והכהן מסיר את החלב מעל האברים השונים ומעלה אותם על אש המערכה.

הקרביים לחלקיהם והחלבים

עבודת הכהן בקרביים בעת הקרבת התמיד

המשנה מתארת את ניתוח כבש התמיד: לאחר שחתך הכהן המנתח את הידים ואת הרגל הימנית, נוטל הכהן את הפדר, שהוא החלב העליון, ופורס אותו על "בית שחיטת הראש מלמעלה". וכתבו הראשונים: "אין למלה [פדר] חבר... ואיננו שם לחלבים כולם, רק לחלב הדק הפרוס ומבדיל בין הקרביים... [הוא החלב הכללי] שמפריד בין הקרביים העליונים לתחתונים. ולכך אמרו רבותינו, שיהא פורס הפדר על בית השחיטה, שזהו דרך כבוד של מעלה, שהחלב ההוא ראוי לפרסו ולכסות בו, וכן נהגו חשובי האומות לפרסו על הצלי".

עוד נאמר במשנה, שהיה כהן מיוחד הממונה על הניתוח, והוא, ככל הנראה היה אחראי על קילוף החלב מעל האברים השונים לצורך האימורים. לאחר מכן העביר כהן זה את הקרביים להדחה, וכלשון המשנה: "נטל [המנתח] את הקרביים ונתנן למי שזכה בהם להדיחן. והכרס מדיחין אותה ב'בית מדיחין' כל צרכה, והקרביים מדיחין אותן שלש פעמים במיעוטה, על שולחנות של שיש שבין העמודים", שכן, כבוד הקרבן הוא לנקות את הדקין מן הפרש . כמו כן יש להדיח את הכרס בנפרד, מפני הלכלוך הצבור בו.

מעולם האגדה

הקרביים של הבהמה שאינה אוכלת מן הגזל - ראויים להעלותם על המזבח חכמינו ז"ל מצאו הבדל בין הקרביים של הבהמה, שהכתוב עוסק בהם כיצד להעלותם כקרבן על המזבח, לעומת הקרביים של העוף, דהיינו מוראת העוף – הזפק - שנצטווה הכהן להשליך אותם לבל יעלו כקרבן. זה לשון המדרש (ויקרא רבה פרשה ג, ד): "'והסיר את מוראתו בנוצתה'... העוף הזה פורח וטס בכל העולם ואוכל בכל צד, ואוכל מן הגזילות ומן החמסין. אמר הקדוש ברוך הוא: הואיל והזפק הזה מלא גזילות וחמסין אל יקרב לגבי המזבח... אבל בהמה גדילה על אבוס בעליה, ואינה אוכלת מכל צד, לא מן הגזילות ולא מן החמסין. לפיכך היא קריבה כולה [כלומר, החלב שעל הכרס, ושעל הקיבה, וכן על ההמסס, ובית הכוסות והדקין, חלב זה עולה על אש המזבח. ובקרבן עולה הכל עולה על אש המערכה]. לכך נאמר: 'והקריב הכהן את הכל המזבחה'".