קרבנות נזיר טהור

לאחר סיום ימי נזירותו הנזיר מביא מספר קרבנות.

קרבנות הנזיר בעזרה

נאמר בתורה בעניינו של נזיר: "איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'. מיין ושכר יזיר... וענבים לחים ויבשים לא יאכל... כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור על ראשו... כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבוא... כל ימי נזרו קדוש הוא לה'... ביום מלאת ימי נזרו יביא אותו [את עצמו] אל פתח אהל מועד". ובסיום ימי הנזירות יביא שלשה קרבנות שונים, עולה, חטאת ושלמים.

קרבנות הנזיר

שלשת הקרבנות שהנזיר מביא משהשלים את ימי נזירותו נתפרשו בתורה: כבש בן שנה לעולה, כבשה בת שנתה לחטאת, ואיל לשלמים. יחד עמם יביא עשרים חלות: עשר חלות בלולות בשמן, ועשרה רקיקי מצות משוחים בשמן. ככתוב: "וזאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו... והקריב את קרבנו לה', כבש בן שנתו תמים אחד לעולה, וכבשה אחת בת שנתה תמימה לחטאת, ואיל אחד תמים לשלמים. וסל מצות סולת חלות בלולות בשמן, ורקיקי מצות משוחים בשמן, ומנחתם ונסכיהם".

דיני הקרבנות

סדר ההקרבה נתבאר בגמרא: תחילה מביא הכהן את קרבן החטאת ולאחר מכן את קרבן העולה. קרבן השלמים מובא בסוף. אם הביא הנזיר את שלשת הקרבנות לעזרה, ולא פירש איזה מהם לחטאת, ואיזה מהם לעולה ולשלמים, הראויה לחטאת, שהיא הכבשה - תקרב לחטאת, הראוי לעולה, דהיינו הכבש - יקרב לעולה, והראוי לשלמים, שהוא האיל - יקרב לשלמים.

מעולם המחשבה

קרבנות הנזיר – טעם המצוה

"'וזאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו - 'יביא אותו' [ודרשו חז"ל] 'יביא את עצמו' אל פתח אהל מועד [ושאלה היא, במה נתייחד הנזיר משאר המקריבים, שנאמר בו שיביא את עצמו?]... לפי שהיה עוזב חיי הקדושה והפרישות ובוחר לשוב לתאוות הגשמיות. כי הנה, אחרי שהתחיל בקדושה - היה לו להתמיד בה כל ימיו! ולכן ייראה, שאם הנזיר אחר מלאת ימי נזרו רצה להתמיד בו, ושלא לחללו, לא יהיה חייב [לבוא למקדש] בהבאת הקרבן הזה [ויכול להמשיך את נזירותו חדשים ושנים]. כי הוא [הקרבן] כדמות תשובה, ובקשת כפרה על חטאו [כשמחליט להפסיק את הנזירות ולחזור לחיי החולין]... וטעם העולה [כדי שמעתה ידבק באלהים [וימשיך להתעלות] אף על פי שלא יהיה נזיר. וטעם החטאת - לכפר על חטאו, שעוזב פרישות נזרו ושב לתאוותיו הגשמיות. וטעם השלמים – לשמחה, שזכה להשלים את ימי נזרו" (אברבנאל במדבר ו).