כבשׂ

כבשׂ: בין הקרבנות המובאים במקדש מן הצאן, נמנה הכבש, ממין זכר או נקבה. הקרבנות העולים על המזבח באים מחמישה מינים: בקר, כבשים, עזים, תורים ובני יונה. אמנם התירה התורה לאכילה בהמות נוספות, ואף כמה מן החיות, ככתוב: "זאת הבהמה אשר תאכלו... איל וצבי ויחמור...", וכן כמה מן העופות, עם זאת באשר לקרבנות במקדש, אין מביאים אלא את המינים שנימנו לעיל. הגדרתו: נאמר בתורה: "שור או כשב או עז כי יוולד, והיה שבעת ימים תחת אמו, ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'", מכאן למדו חכמים, שאף על פי שכבש בן יומו אף הוא נקרא 'כבש', מכל מקום צריך להמתין שמונה ימים, ורק לאחר מכן ראוי הוא לקרבן על המזבח. עוד אמרו חכמים, שלכתחילה ראוי להקריב כבש רק לאחר שיגדל מעט, כלומר, משמלאו לו שלושים יום והלאה. במשך שמונת הימים הראשונים נקרא הכבש 'מחוסר זמן', שכן לא הגיע זמנו להקרבה. מגיל שמונה ימים ועד גיל שנה - נקרא 'כבש' לכל דיניו וענייניו. מגיל שנה ושלושים ואחד יום ואילך, מוגדר הכבש בתור 'איל'*, וראוי להקרבת קרבנות שנאמר בהם להביא איל כקרבן. כל סוגי הכבשים ראויים להקרבה בתמונה נראה עדר כבשים מזן מיוחד, ומדברי חז"ל עולה כי כל סוגי הכבשים ראויים להקרבה. הקרבנות הבאים מן הכבשים: א. תמידים: תמיד של שחר, תמיד של בין הערבים. ב. מוספים: מוסף של שבת, ראש חודש, פסח, שבועות, ראש השנה, יום כיפור, שמיני עצרת, סוכות, עולת העומר ועולות הבאות עם שתי הלחם. ג. קרבנות יחיד: עולת נזיר טהור, עולת יולדת עשירה, עולת מצורע עשיר, חטאת נזיר טהור, חטאת מצורע עשיר. ד. אשם: אשם נזיר שנטמא, אשם מצורע שנטמא. מן המדרש הקרבנות שנאמרו - מבהמות מצויות - שלא להטריח את ישראל "אמר הקדוש ברוך הוא: עשרה מיני בהמות מסרתי לך, שלשה ברשותך ושבעה - אינן ברשותך. שלשה ברשותך: 'שור שה כשבים ושה עזים', ושבעה אינן ברשותך: 'איל וצבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר'. לא הטרחתי עליכם, ולא אמרתי אליכם להתייגע בהרים - להביא לפני קרבן מאלו שאינן ברשותך, אלא ממה שברשותך, מן הגדל על אבוסיך". ויקרא רבה פרשה כז. גובהו כרוחבו בתמונה נראה כבש מיוחד, ש"גובהו כרוחבו", ולדברי חז"ל נחשב כבש משובח להקרבה. מעולם המחקר האם כל כבש ממשפחת הכבשים ראוי להביאו לקרבן? שאלה: כיום ידועים בעולם למעלה ממאתים סוגי כבשים, השונים זה מזה בפרטים, כגון: יש כבשים קטנים ויש כבשים גדולים בגובה ובמשקל, כן יש מהם השונים בצורת הקרנים, בכמות הצמר, בצורת האליה, ועוד. חלקם נימנים על בהמות הבית וחלקם נימנים על בהמות הבר. ריבוי זה של סוגי הכבשים מעורר שאלה, האם כל אלו כשרים לעלות על גבי המזבח, או שמא רק סוגים מסוימים מתוך הנ"ל? תשובה: ההלכה קובעת, כי רק כבש כשר לאכילה ניתן להעלותו גם על המזבח, ובעניין זה קיימת מחלוקת בין האחרונים, איזה כבש מבין מיני הכבשים הרבים הקיימים היום בעולם כשר לאכילה. יסוד המחלוקת הוא בשאלה: האם די בעובדה, שיש בבהמה כל הסימנים שנאמרו בתורה כדי להתיר אותה באכילה, או שמא צריך גם מסורת, המוכיחה, שבהמה או חיה זו נאכלה במהלך הדורות. אכן, יש מן האחרונים האומרים, שהבהמה מותרת באכילה, בתנאי שיש גם מסורת באכילתה. לעומת דעה זו יש מן האחרונים הסבורים, שדי בעובדה שיש סימני כשרות בכבשים כדי להתירם באכילה. לדעה זו באחרונים, יהיו הכבשים שבימינו, שיש בהם סימנים, מותרים הן לאכילה והן להקרבה על המזבח. ככלל, מצינו בתלמוד שהביאו למזבח כל מיני כבשים, ואף מינים מיוחדים, שאינם מצויים ביד כל אדם, וכגון מה שאומרת הגמרא, שהיו: "מביאין כבשים שגובהן כרוחבן", ופירשו הראשונים: "שהיו רחבים מרוב שמנות כמו שגבוהים". כך כתבו הראשונים להלכה: "כך היו עושין בזמן המקדש, מביאין אילים ממואב, ומביאין כבשים שגביהן רחבים מחברון". עוד מצינו במדרש, שמצאו בזמן הבית כבשים גדולים מאד, והביאו אותם כתמידים ברגלים: "שני תמידים שהיו ישראל מקריבין בחג, היו מרכיבין אותן על שני הוגנין [גמלים צעירים] והיו רגליהם שפופות בארץ".