תודה

תודה היא קרבן נדבה הבא כתודה לה', ומביאים עמו לחם. התודה היא סוג של קרבן שלמים, אך דיניה שונים במקצת מדיני השלמים.

וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר יַקְרִיב לַה': אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן: עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו: וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶחָד מִכָּל קָרְבָּן תְּרוּמָה לַה' לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה: וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר:

— ויקרא ז יא - טו.

מן הכתוב מתבאר שתודה היא סוג של קורבן שלמים, אלא שבניגוד לשלמים מביאים עמה לחמים, ואין אוכלים אותה אלא ליום ולילה, ולא לשני ימים ולילה אחד.

על מה תודה באה?

קרבן תודה בא על נס שאירע לאדם, כגון, יורדי הים, וכן הולכי מדבריות, ומי שהיה חבוש בבית האסורים והשתחרר, ומי שהיה חולה ונתרפא, שהם צריכים להודות, שכן, בספר תהילים, במזמור המתאר ארבעה סוגי אנשים שהיו נתונים בסכנה – כנ"ל, וצריכים להודות, נאמר בהם: "ויזבחו זבחי תודה". יש מן הראשונים שפירש, שאדם שניצול כדוגמת אחד מארבעה הנ"ל, אפילו נדר 'שלמים' סתם – התחייב בכך להביא 'תודה', שכתב: "אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו, כגון, יורדי הים [ושאר הנזכרים במזמור] שהם צריכין [וחייבים] להודות, שכתוב בהן... 'ויזבחו זבחי תודה'; אם על אחת מ[ארבעת] אלה נדר שלמים הללו - שלמי תודה הן, וטעונות לחם". ויש שכתבו, שאדם שניצול מצרה, ומרגיש שהוא חייב תודה לה', אם נדר קרבן 'שלמים', יביא קרבן שלמים סתם לו ולביתו. רק אם התחייב, ואמר: 'הריני עלי קרבן תודה' - רק אז חייב להביא תודה עם לחמים.

באשר למי שנעשה לו נס, האם מוטלת עליו חובה להביא קרבן תודה, יש ראשונים ואחרונים שנראה מדבריהם שחובה עליו לקבל עצמו להביא קרבן תודה, ויש מי שכתב שאין חובה להביא קרבן תודה. מכל מקום נראה, שכל מי שמרגיש שהוא חייב תודה על חסד שנעשה לו משמים, ולאו דווקא הצלה במעשה נס, ראוי שיקבל על עצמו להביא קרבן תודה. כך מובא במדרש, שאמר דוד כשנתברר בבית הדין, שרות כשרה לבוא בקהל, הודה לה' ואמר: "'פתחת למוסרי' - פתחת איסורי מתמר... התרת איסורי מרות המואביה [לפיכך] – 'לך אזבח זבח תודה'... זבח הודייה אני מביא לך!".

מלבד הקרבת תודה, מי מהחייבים להודות צריכים גם להודות ברבים. וכתבו הראשונים באשר לצורת ההודייה ברבים: "וצריכין להודות בפני עשרה, ושנים מהם חכמים [כגון הכהנים במקדש] שנאמר: 'וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו'. וכיצד מודה? [כלומר כיצד מספר את הנס ומודה לה'] וכיצד מברך? - עומד ביניהן ומברך: 'ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב'. וכל השומעין אומרים: 'שגמלך טוב - הוא יגמלך סלה'".

ארבעה חייבים להודות – הולכי מדבריות הולכי מדבריות בכל הדורות היו נתונים בסכנה, הן מחשש לרעב וצמא, או תעייה בשבילי המדבר, וכך גם רוחות שכיסו את האנשים והבהמות בשכבת חול. כמו כן היה חשש לשודדים ורוצחים אשר שללו את השיירות ולא השאירו זכר מהולכי השיירה, כדי שלא יספרו למלכויות בארצות השכנות על קיומם של השודדים. בציור נראית שיירה במדבר סיני בעת חנייה, כן נראה הנשק של המשמר המלווה את השיירה לאבטח אותם מפני רוצחים. מכאן החובה להודות לה' כשהשיירה מסיימת את דרכה בשלום ומגיעה ליישוב.

סמיכה על הקרבן והודאה לה'

כתבו הראשונים: "היה הקרבן שלמים - סומך [בעל הקרבן את ידיו על ראש הקרבן] בכל מקום שירצה מן העזרה במקום שחיטה. ויראה לי, שאינו מתוודה על השלמים [וידוי על חטא] אבל אומר דברי שבח". כך למעשה מובא במדרש: "'מזמור לתודה'... שיסדו דוד על ה'תודה' - ככתוב: 'מזמור לתודה'". וכן כתבו הפרשנים, שאומר 'מזמור לתודה', שדוד התקין מזמור זה – "להודיה, לאומרו על זבחי תודה". וכן כתבו האחרונים.

סדר הקרבת התודה

כאמור, התודה היא סוג של קרבן שלמים, ולפיכך סדר הקרבתה כסדר הקרבת שלמים: הקרבן נשחט בכל מקום בעזרה - כשאר קדשים קלים. כמו כן, נותנים מדמה שתי מתנות שהן ארבע על המזבח החיצון.

לאחר מכן מניפים את האימורים, וכן את החזה ושוק, וכך את הלחמים הניתנים לכהנים, ומקטירים את האמורים על המזבח.

באשר לאכילת בשר הקרבן, התודה נאכלת בתחומי העיר ירושלים המקודשת. כך גם חלקי הקרבן הניתנים לכהנים, כלומר, חזה ושוק וארבעה לחמים, אף הם נאכלים לכהנים ולבני ביתם בירושלים, ושאר הבשר והלחם – ניתן לבעלים ונאכל בטהרה לכל אדם בירושלים שבין החומות.

ההבדלים בין תודה לשאר שלמים

מצינו שיש הבדל בתורה בין 'תודה' ל'שלמים' בשני דברים:

האחד: 'שלמים' נאכלים לשני ימים ולילה אחד, לעומת זאת 'תודה' אינה נאכלת אלא ליום ולילה עד חצות.

השני: ביחד עם התודה מביא המקריב ארבעים לחמים, ובשלמים אינו מביא לחם כלל.

הלחמים הבאים עם קרבן התודה להלכותיהם

ערך מורחב – לחמי תודה

ארבעים הלחמים נחלקים לחמץ ומצה: עשרה לחמים – חמץ, ושלושים לחמים – מצה.

המצה מתחלקת לשלושה מינים: מאפה תנור, רקיקים ורבוכה. מכל מין נותנים לחם אחד לכהן, נמצא שהכהן מקבל ארבעה לחמים.

הכהן מניף את ארבעת הלחמים שניתנו לו יחד עם האימורים, החזה והשוק. לאחר מכן אוכל הכהן את אותם לחמים עם החזה והשוק יחד עם בני ביתו.

יתרת הלחמים, כלומר תשעה מכל סוג, וביחד שלושים וששה לחמים ניתנים לבעלים ולקרואים המצטרפים אליהם לאכילת הקרבן.

תנופת קרבן תודה בעזרה בציור נראה אדם מישראל המביא קרבן תודה בעזרה, כשבידיו ארבעת הלחמים הניתנים לכהן. הכהן מניף את הלחמים עם האמורים החזה ושוק - יחד עם מביא הקרבן. עם הבאת האמורים על גבי המזבח הותר הכל באכילה, לכהן ולמביא הקרבן.

הבאת תודה בהרחבת העיר

כשבאים להוסיף על קדושת ירושלים, כלומר, להרחיב את חומות ירושלים למגורים בשכונות חדשות ולאכילת קדשים בתחומה הרחב, נקבע לכך מעמד מיוחד. בית דין מקריבים שתי תודות כהלכתן, ומקיפים את העיר עם שתי חלות חמץ של שתי התודות, וכך עשו בימי עזרא ונחמיה.

קרבן התודה בראי האגדה ומחשבת ישראל

טעם להבאת ארבעים לחמים בקרבן תודה

נשאלת השאלה מדוע בקרבן תודה מצות התורה היא להביא ארבעים לחמים, שלא כמו בשלמים. כמו כן, הגבילה התורה את זמן אכילת התודה ליום ולילה בלבד? מענה לשאלה זו נותן הנצי"ב: "תכלית [קרבן] תודה - שבא על הנס הוא, כדי לספר חסדי ה' שגמל עליו. ומטעם זה ריבה הכתוב בלחם, ומיעט בזמן אכילת תודה מכל [קרבן] שלמים. היינו, כדי שיהיה [בעל הנס] מרבה רֵעים לסעודה אחת ביום ההקרבה, ויהיה סיפור הנס לפני רוב [הרבה] אנשים [האוכלים את הבשר והלחם]. [כמו כן] ארבע חלות [ניתנות] לכהנים שהן המה תלמידי חכמים" [ויצטרפו אף הם לשמוע את מעשה הנס]".

ייחודיותו של קרבן התודה - אינו בטל לעתיד לבוא

מצינו במדרש: "רבי פנחס ורבי לוי ורבי יוחנן [אמרו] בשם ר' מנחם דגליא: לעתיד לבא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל, כל התפילות בטלות, [אך] ההודאה אינה בטלה. הדא הוא דכתיב (זהו שכתוב): "קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת ה' צְ-בָאוֹת" (ירמיהו לג יא) - זו הודאה, "מְבִאִים תּוֹדָה בֵּית ה'" (ירמיהו לג יא) - זה קרבן תודה. וכן דוד אומר: "עָלַי אֱ-לֹהִים נְדָרֶיךָ אֲשַׁלֵּם תּוֹדֹת לָךְ" (תהלים נו יג), תודה אין כתיב כאן [לא כתוב כאן], אלא תודות: ההודאה וקרבן תודה".