הקטרה

מתוך ויקימקדש

הקטרה הינה מצות שריפת אברי הקרבן, האימורים והמנחות על גבי המזבח.

נדבה של ניסוך היין
בציור נראה כהן, המנסך יין עבור אדם מישראל אשר נדר קרבן נדבה למזבח, והלכה היא, שיש לשים מלח על היין, וכך מתקיימת מצות קרבן הבאת יין כנדבה למקדש.

ה'הקטרה' היא השלב האחרון בעבודת הקרבן, ומצינו הבדל בהקרבת בעלי חיים ביחס להקרבת מנחות מן הצומח. באשר לקרבן עולה מקטירים על המזבח את הבהמה כולה לנתחיה. לעומת זאת, באשר לקרבנות אחרים מבעלי חיים, כגון, חטאת ואשם, ה'הקטרה' היא של האמורים בלבד, דהיינו, חלבי הבהמה, שמעלים אותם על אש המערכה. באשר למנחות, יש מהן שמקטירים את הקומץ והלבונה שבמנחה, ויש מהן שמקטירים את המנחה כולה[1]. וכל ההקטרות נקראות 'אכילת מזבח'[2]. כל הקרבנות מקריבים על אש המערכה הגדולה[3] שעל מזבח החיצון[4], "ומנין שעושים מערכה גדולה כדי שתקבל את כל העולות? - תלמוד לומר: 'וערך עליה העולה'"[5].

מצות הקטרת האברים

מצות קרבן עולה כוללת בתוכה ניתוח הקרבן לאבריו השונים, כמו כן הקטרת כל הנתחים על אש המזבח, שנאמר: "והקטיר הכהן את הכל המזבחה, עולה אשה ריח ניחוח לה'"[6]. ההקטרה אינה נמנית במנין המצוות, כמצות עשה מיוחדת, לפי שהיא חלק ממצות עשיית העולה כמשפטה[7]. הקטרת אברי העולה השונים נעשית לאחר שהעלו אותם מכבש המזבח לראש הכבש. באשר לראש הבהמה, אף על פי שאינו בכלל הנתחים שהופשטו, ריבתה התורה אותו להקטרה, שנאמר: "וערכו בני אהרן... את הראש"[8]. הצמר שבראשי כבשים, ושיער שבזקן התיישים, והעצמות והגידים והקרנים והטלפיים, שכל אלו אינם בני אכילה, וטפלים לבשר הקרבן, בזמן שהן מחוברים לגוף הקרבן - מקטירים את הכל על אש המזבח, שנאמר: "והקטיר הכהן את הכל"[9]. לעומת זאת, אם פרשו מגוף הקרבן לא יעלו על גבי המזבח, שנאמר: "עולותיך הבשר והדם" – ולא הטפל להם. וכולן שפקעו ונפלו מעל המזבח לא יחזיר[10]. באשר לגיד הנשה של עולה, מובא להלכה, שאחר העלאת כל האברים לראש המזבח, מסירים את גיד הנשה מתוך הירך, ומשליכים אותו על גבי התפוח שבאמצע המזבח[11].

סדר הקטרת אברי העולה

סדר ההקטרה הוא, להקטיר תחילה את הראש והפדר - דהיינו החלב – הקודמים בהקטרה לשאר האברים, וגזירת הכתוב היא[12]. אחר כך מעלה את אברי העולה לראש המזבח, ומקטירם זה אחר זה, וכלשון המשנה: "הושיט לו [הכהן] הראשון הראש והרגל וזורקן, הושיט לו השני..."[13]. בעולת העוף מקטיר את הראש בפני עצמו ואת הגוף בפני עצמו. כיצד עושה? - נוטל את הראש וזורקו על גבי אש המערכה, ואחר כך מסיר את המוראה ואת הנוצה ובני המעים מן הגוף וזורקם על גבי האש[14]. באברי עולת בהמה יש להכין תחילה את אברי הקרבן להעלותם על המזבח, ולאחר שרחצו את הקרב והכרעיים מקטירים את הכל על המזבח, ככתוב: "וקרבו וכרעיו ירחץ במים והקטיר הכהן את הכל המזבחה"[15]. הקטרת אברי העולה אינה מעכבת את הכפרה, שאין כפרה אלא בעבודת הדם, ועבודה שאחר זריקת הדם, כגון הקטרה, אינה מעכבת את הכפרה[16].

הקטרת אימורים

הקטרת האברים על אש המערכה
בציור נראים הכהנים מקטירים את אברי קרבן התמיד על המזבח. הקטרת האברים נעשית בזריקה – כזריקת הדם במזרק. ניתן להבחין בציור, בחלל האוירי – החריץ - המפסיק בין הכבש למזבח, ובכך מתקיימת זריקה מעל אויר הקרקע. סדר הזריקה הוא - ראש הבהמה תחילה (ראה ציור) ואחריו שאר האברים. כן נראה כהן ההופך את האברים על האש בעזרת 'צינורא' – מזלג בעל ידית ארוכה – כדי לזרז את ההקטרה שתיגמר ביום.  

בעת שמביאים את הקרבנות השונים למקדש, המצוה היא להקטיר את האימורים, כגון: אימורי קרבן חטאת, מצותם להקטיר את אימוריהם על המזבח[17], זאת, בין בחטאת הפנימית הנשרפת, ובין בחטאת החיצונית הנאכלת[18]. וכן באשם ושלמים, וכך גם בבכור, וכן במעשר-בהמה והפסח. כל הזבחים מקטירים את אימוריהם על המזבח אחר שזורקים את הדם תחילה[19], ולאחר מכן פושט את העור, וקורע את החזה, ומוציא את האימורים ומקטיר[20]. כל החלבים של הקרבנות, בין קרבנות צבור ובין קרבנות יחיד, אין מערבים אותם זה בזה, אלא מקטירים אימורי כל קרבן וקרבן בפני עצמו, ואפילו אימורי כבש בשל כבש לא יערב, ואם נתערבו מקטיר הכל כאחד[21].

איסור נטילת בשר הקרבן לכהנים בטרם הקטרה

אין הכהנים רשאים לאכול בחזה ושוק של שלמים, בטרם יקטירו את האימורים על גבי המזבח, שנאמר: "והקטיר הכהן את החלב המזבחה"[22], ואחר כך – "והיה החזה לאהרן ולבניו"[23], מכאן, שאין אהרן ובניו זכאים בחזה ושוק אלא לאחר הקטרת חלבים[24]. וכן אין הכהנים רשאים לאכול מבשר החטאת והאשם אלא אחר הקטרת האימורים. כך גם הבעלים אינם רשאים לאכול מבשר השלמים לפני הקטרת האימורים, כי שם שמים חל על הבשר לאוסרו עד לאחר הקטרת אימורים. וכשזוכים הבעלים אחר כך - "משלחן גבוה זכו"[25], והרי הכהנים והבעלים האוכלים מבשר הקרבן - "כעבד הנוטל פרס מרבו"[26]. לא רק איסור אכילה נאמר, אלא אף עצם נטילת בשר הקרבן מבית המטבחיים לצורך אכילתו לאחר ההקטרה, אף היא אסורה.

לא הותר לקחת את בשר הקרבן אלא אם כן הקטירו את האימורים, שנאמר במנחה: "חלקם נתתי אותה מאשי"[27], היינו, רק לאחר שהמנחה הועלתה על אש המזבח, רשאים הכהנים ליטול את חלקם[28]. משם למדו חכמים שלא רק במנחה נאמרו הדברים, אלא אף בכל הקרבנות הלכה היא, שאין הכהנים רשאים ליטול חלקם קודם הקטרת האימורים[29], ואם נטלו את החזה והשוק קודם הקטרת האימורים - נושאים עוון. כך היא לשון המדרש: "מנין אתה אומר, שאם זכה [הכהן]... בחזה ושוק - קודם הקטר חלבים, שהכהנים נושאים עוון על כך? תלמוד לומר: 'ואתה ובניך אתך תשאו את עון כהונתכם'. וכן מצינו שלא נתחתם גזר דינן של בני עלי, אלא על שנהגו בזיון בקדשים. וכן הוא אומר: 'גם בטרם יקטירון את החלב... ותהי חטאת הנערים גדולה מאד את פני ה'"[30].

הקמיצה של קרבן מנחה - וההקטרה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הקטרת מנחות

כל מנחה שמקריבים על גבי המזבח נקמצת תחילה בכף ידו של הכהן[31]. לאחר מכן מקטיר הכהן את הקומץ כולו על גבי אש המזבח, ובכך הותר לכהנים לאכול את כל הנותר מן המנחה[32]. לא כן באשר למנחת זכרי כהונה, שהלכה היא, שאינה נקמצת, אלא מקטירים את המנחה כולה על אש המזבח, שנאמר: "וכל מנחת כהן כליל תהיה - לא תאכל"[33] – "כולה שווה לגבוה"[34], כלומר, אין בה קמיצה כמנחת ישראל, אלא כולה עולה כליל לה'. לעומת זאת, מנחות אחרות שמביאים הכהנים, כגון, מנחת חינוך של כהן בכניסתו לעבודה, כמו כן מנחת חביתין של כהן גדול, וכן כהן שהביא מנחת חוטא, או מנחת נדבה - כולן נשרפות כליל על גבי המזבח ואינן נקמצות[35]. באשר למנחת אשת כהן, מביא הכהן את הקומץ אל אש המזבח, ואת שאר המנחה מפזרים על בית הדשן[36].

הקומץ וההקטרה - כיצד?

הקומץ של קרבן מנחה ניתן בכלי שרת המיוחד לקומץ, ובכך הוא מתקדש בכלי[37]. הכהן מלקט את הלבונה מתוך כלי השרת שבו המנחה, זאת, באותן מנחות הטעונות לבונה[38], ונותן את הלבונה בכלי שרת בו ניתן הקומץ, ומעלה את הכלי ובו הקמיצה והלבונה ומקטיר על אש המזבח[39]. שנאמר: "והרים ממנו בקומצו מסלת המנחה ומשמנה, ואת כל הלבונה אשר על המנחה והקטיר המזבח"[40], ואמרו חכמים: "שילקט את הלבונה ויעלה לאשים"[41]. וכן כתוב: "וקמץ משם מלא קמצו מסלתה ומשמנה על כל לבונתה והקטיר"[42] - שאינו קומץ מעט מן הלבונה, אלא נוטל את כל הלבונה ומקטיר אותה כולה עם הקומץ, וכך עושה בכל המנחות[43]. והקטרת הקומץ והלבונה על האש נעשית בבת אחת[44].

מי שהתנדב שמן - כיצד עושים בו? - קומץ ממנו הכהן קומץ בכף ידו, ונותן עליו מלח, וזורקו על גבי אש המזבח, והשאר נאכל לכהנים.

וכיצד עושין ביין הבא בפני עצמו? - נותן עליו מלח, ומנסך את היין כולו בנקב שבראש המזבח ומשם מתנסך אל השיתין - ככל הנסכים.

כך גם הנודר לבונה בפני עצמה, נותן עליה הכהן מלח וכולה לאשים[45].

מן המדרש

כהנים אוכלים מ'שולחן גבוה'

הקטרת האימורים על האש מתירה את אכילת בשר הקרבן לכהנים ולבעל הקרבן, ונמצאו אוכלים משולחנו של מקום. ודרשו חכמים: "'אני חלקך ונחלתך' - על שולחני אתה אוכל, ועל שולחני אתה שותה. משל למה הדבר דומה? - למלך בשר ודם, שנתן לבניו מתנות, ולבנו אחד - לא נתן שום מתנה. אמר לו: בני! אף על פי שלא נתתי לך מתנה - על שולחני אתה אוכל, ועל שולחני אתה שותה. וכן הוא אומר: 'חלקם נתתי אותה מאשי' (ויקרא ו י) 'אשי ה' ונחלתו יאכלון (דברים יח א)'", כביכול אוכלים הכהנים מאש המזבח. (ספרי במדבר פיסקא קיט).

מאימתי הותרו שיירי המנחה?

משעה שהקטיר הכהן את הקומץ על אש המזבח הותרו השיריים של המנחה באכילה לכהנים, שנאמר: "כל זכר בבני אהרן יאכלנה... מאישי ה'"[46]. ונחלקו האמוראים בתלמוד, מאימתי הקומץ מתיר את השיריים: רבי חנינא אמר: "משמשלה בו האור" - במקצתה, ואפילו כל שהוא[47], ורבי יוחנן אמר: "משתצית בו האור ברובו", שנאמר: "והנה עלה קיטור הארץ כקיטור הכבשן"[48], ואין הכבשן מעלה קיטור ועשן עד שתצית האור ברובו[49].

דיני ההקטרה

הזריקה אל האש

תחילת הקטרת האברים היא העלאתם ממעלה הכבש אל ראש כבש המזבח, שם עומד הכהן סמוך לראש המזבח וזורק את האברים אל אש המזבח. זריקה זו יסודה בדרשת חכמים, שנאמר: "'ועשית עולתיך הבשר והדם'[50] - מה הדם בזריקה - אף בשר בזריקה"[51], כלומר, כשם שמצוה לזרוק את הדם במזרק אל קיר המזבח – כן מצוה לזרוק את הבשר אל האש. לקיום מצות הזריקה היתה הפסקה של אויר מעט, המפסיק ומבדיל בין הכבש לבין המזבח[52]. וכשם שבאשר לזריקת הדם בעזרה, אויר קרקע הרצפה מפסיק בין הזורק לבין מזבח, כך גם בזריקת הבשר בראש המזבח, צריך הפסקה של אויר קרקע, בחלל שבין הכבש למזבח, ובין הזורק לאש המזבח[53]. לאחר זריקת האברים אל המערכה, חוזר הכהן ועורך אותם בצינורא על האש, שנאמר: "וערך הכהן אותם"[54]. באשר להקטרת אימורי שאר הקרבנות, אף זו נעשית בזריקה על גבי המזבח[55]. באשר לעולת העוף נוטל את הראש ומקיף בית מליקתו למזבח וסופגו במלח וזורקו על גבי האישים, וכך גם באשר לגוף העוף[56]. כהן המקטיר חלבים ואברים רשאי לזורקם על אש המזבח, בין ביד בין בכלי, בין בשמאלו בין בימינו, והרי אלו כשרים[57]. לאחר שהעלה את הבשר, צריך שיניחנו במזבח עד שתצלנו האש לגמרי, ולא יורידנו כשנצלה מעט. וצריך שהאברים יהיו על גבי אש של עצים, ולא על גבי אש של קש וגבבא, ועל גבי אש בוערת במערכה, ולא על גבי גחלים עוממות שמתכבות והולכות[58]. איברים שסידרן על גג המזבח, וסידר על גבם את עצי המערכה, וכך גם קומץ שסידרו והניח עליו עצים, או שסידר קרבנות אלו מצידי העצים וסביבם, הרי זה ספק אם דרך הקטרה בכך או לא, לפיכך, לא יעשה כן לכתחלה, ואם עשה הורצה[59].

הקטרה בשבת ויום טוב

הלכה היא, שמקטירים את אברי העולות ואת האימורים של קרבנות שבת ויום טוב במועדם, ש"חביבה מצוה בשעתה"[60]. כך גם הקטר חלבים ואברים של קרבנות הפסח, כשחל ארבעה עשר בשבת, דוחים את השבת, "שאי אפשר לעשותן קודם השבת שהרי קבוע לו זמן, שנאמר: 'במועדו'"[61]. וכן מהפכים בצינורא - במזלג – את האברים על אש המערכה, כל יום השבת שיתעכלו מהר[62]. כאמור, אברי התמיד והמוסף של שבת מקריבים אותם אפילו בשבת, עם זאת, באשר לאברי תמיד שהקריבו אותם ביום ששי, יש לבערם על אש המזבח ביום ששי, כי הבערתם אינה דוחה שבת[63]. חלבי קרבנות שבת קריבין כל היום ואם נכנס יום טוב במוצאי שבת מבערים אותם על האש גם ביום טוב. מאידך, אם יחול ליל יום הכפורים במוצאי שבת יש להקדים ולבער את האברים בשבת, שלא יבוערו ביום הכיפורים, שנאמר: "'עולת שבת בשבתו' - ולא עולת שבת זו בשבת אחרת"[64].

אברים שנפלו מראש המזבח
אברים שנפלו במהלך היום או הלילה מראש המזבח, הלכה היא, שאם היה בהם בשר מחזירם לאש שבראש המזבח, אך אם היו אלה חלקים הטפלים לגוף, כגון פרסות הבהמה, או הקרנים (ראה ציור) אין מחזירים אותם לאש המערכה.

הראויים להקטרה

אין הקטרה כשרה אלא בכהן, שנאמר: "והקטיר הכהן", ואמרו חכמים: מקבלת הדם ואילך מצות כהונה[65]. באשר להקרבת התמיד, דעת רבים מן הראשונים היא, שששה כהנים הזוכים בהעלאת האברים לראש המזבח הם המקיימים את מצות הזריקה אל אש המערכה[66]. זר שהקטיר חייב מיתה, בין שהקטיר את אברי הקרבן או קומץ או לבונה מן המנחה. ואפילו הפך בצינורא - במזלג - באברים שלא נתעכלו, וקירב שריפתם חייב מיתה, וזאת, שהקטיר בשיעור כזית[67]. באשר לכהן גדול הבא להקטיר, היה מקטיר לבדו את כל האברים כסדר העלאתם[68].

אברים שנפלו מראש המזבח

אברים שנפלו במהלך היום או הלילה מראש המזבח, הלכה היא, שאם היה בהם בשר מחזירם לאש שבראש המזבח, אך אם היו אלה חלקים הטפלים לגוף, כגון פרסות הבהמה, או הקרנים (ראה ציור) אין מחזירים אותם לאש המערכה.

משך זמן ההקטרה

כל היום כשר להקטרה, ולכתחילה מקטירים אחר הנץ החמה, שאין הכל בקיאים בעלות השחר, ואם הקטיר משעלה עמוד השחר יצא[69]. מדין תורה מעלים את האברים והחלבים על המזבח משך כל הלילה. כיצד? - זבחים שנזרק דמם ביום מקטירים את אימוריהם בלילה עד שיעלה עמוד השחר. כמו כן איברי העולות מקטירים אותם בלילה עד שיעלה עמוד השחר. עם זאת, אמרו חכמים, שכדי להרחיק את האדם מן העבירה, אין מקטירים את האימורים ואת איברי העולה אלא עד חצות הלילה[70]. באשר לאיברים ולאימורים שלא נתאכלו באש המזבח, בין מן התמיד בין משאר הקרבנות, הלכה היא, שמהפכים בהם הכהנים בצינורא כל הלילה, שנאמר: "כל הלילה עד הבקר"[71]. יש מן הראשונים שסוברים, שמה שגזרו חכמים לסיים עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה, לא אמרו כן אלא באשר לאכילת קדשים, אבל באשר להקטרת אברים על המזבח, לא גזרו עד חצות, אלא מקטירים חלבים ואברים עד שיעלה עמוד השחר[72]. בטעם הדבר יש שכתבו, מפני שהקטרה מסורה לכהנים, וכהנים זריזים הם[73]. אף על פי שמותר להקטיר אימורים ואברים בלילה, אין מאחרים אותם לכתחילה להקטירם אחר שקיעת החמה, אלא משתדלים להקטיר הכל ביום, ש'חביבה מצוה בשעתה' - להתחיל את המצוה ולגומרה באותו יום. ומצינו כגון זה, בהקטר אימורים ואברים של קרבן שבת, שכשר בלילה, במוצאי שבת, עם זאת, מצוה לכתחילה להקטירם על אש המזבח בשבת[74].

אברים שפקעו

איברים שפקעו מעל המזבח ונפלו על רצפת העזרה, אם יש בהן ממש, בשר ועצמות, יחזיר לאש המזבח, זאת, אפילו אם פקעו אחר חצות הלילה, שנאמר: "על מוקדה על המזבח כל הלילה". אם אין בהם ממש, שהפכו לדשן ואפר, אפילו פקעו קודם חצות לא יחזיר. נחרך בשר האברים ויבש כעץ ופקעו, קודם חצות – יחזיר אל אש המערכה, אחר חצות לא יחזיר[75]. אברים ופדרים שלא נתאכלו מבערב - אם מפני שלא ניתנו על המערכה, או שלא הספיקו להתאכל, מסלקם - סמוך לבוקר - לצידי המזבח, או על הכבש, עד שמסדרים את המערכה החדשה, ומחזירם למערכה[76].

שיעור ההקטרה

לכתחילה יש להקטיר הכל על האש, אך בדיעבד, שאבד הקרבן או נטמא, די אם הקטירו כזית מקרבן העולה. כך גם באשר להקטרת אימורים של שאר הקרבנות שיעורה בכזית. באשר לקרבן עולה הנשרף ועולה כליל לה', הלכה היא, שאם הקטירו חצי זית מן הבשר וחצי זית מן החלב, מצטרפים שניהם לכזית[77].

המחשבה בעת ההקטרה

באשר למחשבת הכהן בעת ההקטרה, הלכה היא, שמה שנאמר לענין הקרבן גופו, שצריך שתהיה מחשבת הכהן בעת השחיטה לשם ששה דברים – אמור אף בהקטרה, ושתהא מחשבתו, "לשם הזבח, ולשם הזובח, ושהזבח להשם ברוך הוא, ושיקטירו לאישים, ושהקטרתו לריח בלבד, ושריח זה נחת רוח לפני השם", ששת הכוונות האמורות נאמרו אף באשר להקטרה[78].

בני עלי במשכן שילה
בציור נראה אחד מבני עלי מחזיק במזלג שלש השינים בידו ומכה בדוד כשהוא מתווכח עם מקריב הקרבן ודורש ממנו לתת מיד מבשר הקרבן.

מעולם המחשבה

מנחת כהן – מוקטרת כליל – על שום מה?

"טעם שריפת מנחת כהן [ומדוע לא קבעה התורה שתיאכל לכהנים], מפני שכל כהן יש לו להקריב קרבנו בעצמו, ויהיה אם כן מביא מנחה [למזבח] ואוכל אותה [מיד] הוא בעצמו, וכאילו לא עשה דבר. כי מנחת יחיד [כלומר, אדם יחיד מישראל] לא היה קרב ממנה אלא לבונתה וקומץ, ולא די מיעוט זה הקרבן [שמביא הכהן קומץ בלבד] אלא שיאכלנו מי שהביאו [הכהן עצמו] ולא ייראה אם כן עבודה כלל. מפני זה היא נשרפת". (מורה הנבוכים ג, מו).

בני עלי - ובזיון קדשים

נטילת בשר הקרבן בטרם הקטרה – בזיון קדשים

בספר שמואל א (ב, יב) מתואר מנהגם של בני עלי בבשר הקרבן בטרם הקטרה: "ובני עלי בני בליעל... ובא נער הכהן כבשל הבשר והמזלג שלש השנים בידו. והכה בכיור או בדוד או בקלחת או בפרור כל אשר יעלה המזלג יקח הכהן... גם בטרם יקטירון את החלב, ובא נער הכהן ואמר לאיש הזובח: תנה בשר לצלות לכהן... ויאמר אליו האיש: קטר יקטירון כיום החלב - וקח לך כאשר תאוה נפשך! ואמר: לא! כי עתה תתן! ואם לא - לקחתי בחזקה! ותהי חטאת הנערים גדולה מאד". בפסוקים אלו מודגשת ההלכה, שחל איסור לקחת מבשר הקרבן בטרם הוקטרו החלב והאימורים על גבי המזבח. ומובא במדרש שמואל (ו, א): "תני רבי שמעון בן יוחי: אמר להן הקדוש ברוך הוא [לכהנים]: מפני מה אתם אוכלין שיירי מנחה - ומניחין את הקומץ לזבובים?! ומפני מה אתם אוכלים את הבשר - ומניחין את החלבים שטוחין בחמה?! מה ישראל אומרים לו? - יבוא הכהן ויזרוק את הדם ויקטיר את החלבים, ואחר כך יקח לו בשר! ומה הכהן אומר להם? הדם - איני זורק! והחלבים איני מקטיר! 'תנה בשר לצלות לכהן ואם לא לקחתי בחזקה!' (ראה ציור, שם נראה הכהן ניגש עם מזלג שלש השינים ליטול את חלק הכהנים). מה נאמר בסוף? – 'ובני עלי בני בליעל' - בנים שפרקו עול שמים מעליהם, אמרו: אין מלכות בשמים!" (וראה יומא ט, ב).

הערות שוליים

  1. עיין ערך מנחות. ועיין רמב"ם פסולי המוקדשין יד, ה.
  2. תורת כהנים צו, פרק יב. וזבחים יג, ב.
  3. ראה ערך 'מערכה' ו'מערכות'.
  4. רמב"ם תמידין ומוספין ב, ד; רמב"ם מעשה הקרבנות א, יח.
  5. ויקרא ו, ה; תורת כהנים ויקרא פרק ב.
  6. ויקרא א, ט. רמב"ם מעשה הקרבנות ו, א.
  7. רמב"ם מעשה הקרבנות ו, א. וסמ"ג עשין קפ, והחינוך מצוה קטו. ועיין ספר המצוות לרמב"ם שורש יב.
  8. ויקרא א יב; תורת כהנים דיבורא דנדבה פרק ו; וחולין כז, א.
  9. משנה זבחים פה, ב.
  10. רמב"ם מעשה הקרבנות ו, ב; רמב"ם פסולי המוקדשין ג, טז.
  11. רמב"ם מעשה הקרבנות ו, ד.
  12. יומא כה, ב; המפרש לתמיד לא, ב; ד"ה 'רגל'. וראה ערך 'הולכה'.
  13. תמיד ז, ג.
  14. משנה זבחים סד, ב; רמב"ם מעשה הקרבנות ו, כא - כב.
  15. ויקרא א, ט; רמב"ן על התורה שם ו.
  16. רמב"ם פסולי המוקדשין יג, ג.
  17. רמב"ם מעשה הקרבנות ט, הלכות - א; ד; יא.
  18. רמב"ם מעשה הקרבנות ז, א - ב.
  19. רמב"ם מעשה הקרבנות ה, יח.
  20. רמב"ם מעשה הקרבנות ה, יח.
  21. רמב"ם תמידין ומוספין י טז; קרבן פסח א, ו; לענין פסח.
  22. ויקרא ז, לא.
  23. ויקרא ז, לא.
  24. רמב"ם מעשה הקרבנות ט, יא.
  25. קידושין נב, ב; ורש"י שם.
  26. ביצה כא, א; סוכה ט, א.
  27. ויקרא ו, י.
  28. ספרא ויקרא פרשה יג.
  29. תורת כהנים ויקרא פרק ג. ופירוש הראב"ד שם.
  30. במדבר יח, א. ספרי שם פסקא קטז. שמואל א' ב, טו - יז.
  31. ראה ערך 'קמיצה'.
  32. משנה מנחות עב, ב; רמב"ם מעשה הקרבנות יב, ט.
  33. ויקרא ו, ט.
  34. רש"י שם.
  35. רמב"ם מעשה הקרבנות יב, ט.
  36. רמב"ם מעשה הקרבנות יב, יב.
  37. עיין ערך 'קמיצה'.
  38. עיין ערך 'מנחות'.
  39. תוספתא מנחות א; וברייתא בסוטה יד, ב; רמב"ם מעשה הקרבנות יג, יב.
  40. ויקרא ו, ח.
  41. תורת כהנים שם פרשה ט.
  42. ויקרא ב, ב.
  43. רש"י ויקרא ו, ח.
  44. רש"י סוטה יד, ב, ד"ה ואת כל הלבונה.
  45. רמב"ם מעשה הקרבנות טז, יד.
  46. ויקרא ו, יא.
  47. רש"י מנחות כו, ב.
  48. בראשית יט, כח.
  49. מנחות כו ב. רמב"ם מעשה הקרבנות יב, יג; בהיתר השיריים לאכילה.
  50. דברים יב, כז.
  51. זבחים סב, ב; רמב"ם מעשה הקרבנות ו, ד.
  52. רמב"ם בית הבחירה ב, יג.
  53. זבחים סב, ב. רמב"ם מעשה הקרבנות ו, ד.
  54. ויקרא א, יב; רמב"ם מעשה הקרבנות ו, ד.
  55. רמב"ם מעשה הקרבנות ז, א.
  56. רמב"ם מעשה הקרבנות ו, כא – כב.
  57. רמב"ם פסולי המוקדשין ב, כד; וראה בבלי מנחות כו, א; שם הגירסא היא: "הקטר חלבים ואברים ועצים שהעלן בין ביד בין בכלי, בין בימין ובין בשמאל – כשרין", ומשמעו, שאף רשאי להעלות את האברים ממקום השחיטה אל כבש המזבח באמצעות כלי וכן להעלותם כך לראש המזבח.
  58. רמב"ן ויקרא א, ט.
  59. רמב"ם פסולי המוקדשין ב, כו.
  60. רמב"ם מעשה הקרבנות ד, ג.
  61. רמב"ם קרבן פסח א, יח; במדבר ט, ב: "ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו".
  62. רש"י סוכה נו, ב; ד"ה 'האי תנא'.
  63. יומא מו א – ב; רמב"ם תמידין ומוספין א, ז.
  64. שבת כד, א; ושבת קיד א – ב. רמב"ם תמידין ומוספין א, ז.
  65. ויקרא א, ט; יומא כז, א.
  66. ראה ערך 'העלאת אברים'.
  67. רמב"ם ביאת המקדש ט, ד.
  68. ראה ערך 'העלאת אברים'.
  69. מגילה כ, א - ב.
  70. רמב"ם מעשה הקרבנות ד, ב
  71. רמב"ם תמידין ומוספין א, ו; ויקרא ו, ב.
  72. רש"י ברכות ב, א; במשנה; וכן נראה מדברי ספר החינוך מצוה צ, שסתם וכתב "עד עמוד השחר".
  73. מאירי ברכות ב.
  74. רמב"ם מעשה הקרבנות ד, ג; על פי מנחות עב, א.
  75. רמב"ם מעשה הקרבנות ו, ג.
  76. רש"י יומא מה, א. משנה תמיד ב, א; ומשנה ה.
  77. רמב"ם פסולי המוקדשין א, ל.
  78. לחם משנה ומשנה למלך מעשה הקרבנות ד, יא. בדעת הרמב"ם.