חטאת עבודה זרה של יחיד

חטאת עבודה זרה של יחיד היא קרבן חטאת שמביא היחיד מישראל אם עבר בשוגג על חטא עבודה זרה.

נאמר בתורה: "וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה... והיה אם מעיני העדה [הציבור כולו] נעשתה לשגגה - ועשו כל העדה פר בן בקר אחד... ונסלח לכל עדת בני ישראל... כי לכל העם בשגגה... ואם נפש אחת תחטא בשגגה [כלומר, יחיד שחטא] - והקריבה עז בת שנתה לחטאת. וכיפר הכהן על הנפש השוגגת... ונסלח לו". וכתבו הראשונים, שהמציאות שנדונה בפסוקים אלו עניינה, באדם יחיד שנדבק לאחת מן האומות לנהוג כמותם וכמנהגיהם, ואינו חפץ להיות בכלל ישראל המקיימים את מצוות ה'. ובהיותו ביניהם השתחוה לעבודה זרה, והמעשה כולו יהיה בשוגג. כך גם ציבור שלם שאירע לו, שכתוצאה מהיותו בין הגויים השתכחה ממנו התורה. ולמדו חכמים שפרשה זו של הבאת חטאת, נאמרה לעובר בשגגה על איסור עבודה זרה, שכן, עבירה זו מוכיחה ומלמדת על ההתרחקות מכלל המצוות. וכך למדו: "'וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה', איזו היא מצוה שהיא שקולה ככל המצות? הוי אומר: זו עבודת כוכבים", שכל המודה בה ככופר בכל התורה כולה.

הקרבן – שעירת עיזים

שונה קרבן חטאת שבא על חטא עבודה זרה - מחטאת הבאה על חטא אחר בשגגה. בעוד שעל שאר העבירות שמביא עליהן חטאת, יכול אדם להביא או שעירת עזים או כבשה, לא כן, באשר לחטא של עבודה זרה, שהקרבן שמביא הוא דווקא שעירת עזים בת שנתה לחטאת. ככתוב בתורה בעניין זה: "ואם נפש אחת תחטא בשגגה והקריבה עז בת שנתה לחטאת". קרבן זה שמביא העובד עבודה זרה בשגגה, דינו בהקרבה כשאר חטאות והקרבן נאכל לכהנים[9].

מעולם המחשבה

מדוע מביאים שעירה על חטא עבודה זרה בשגגה?

"דע! שכל מה שהיה החטא יותר גדול - היה קרבנו ממין פחות יותר. ומפני זה, היתה שגגת עבודה זרה - שעירה לבד, ושאר חטאת יחיד - כשבה [החשובה יותר] או שעירה. כי הנקבה היא פחותה מן הזכר... ואין חטא יותר גדול מעבודה זרה, ואין מין יותר פחות משעירה. ולהגדיל מעלת המלך [החוטא בשוגג בעוון כרת] היה קרבן שגגתו – שעיר [להגדיל את מעלתו]. אבל כהן גדול וציבור [כשחטאו בהוראה בהלכה] – אין שגגתן מעשה [עבירה] גמור, אך היא הוראה [שגויה בהלכה] ומפני זה הבדיל קרבנם [בקרבן נכבד] בפרים". (מורה נבוכים ג, מו.)

שווים בהבאת חטאת עבודה זרה

קרבן שגגת עבודה זרה – בימי החשמונאים
בציור נראים החשמונאים בעת שנכנסו להיכל, ניתצו את הפסלים שהוצבו בהיכל על ידי היוונים והכניסו את כלי המקדש למקומם. בתקופה זו של גזירות מטעם מלכי יון, על מצות מילה, על שמירת השבת ועל לימוד תורה, השתכחה התורה מרבים בעם ישראל. היו בעם ישראל מתיוונים מרצון ובמזיד, ולאלו אין כפרה בקרבן. לעומת זאת לאלו שעבדו עבודה זרה בשוגג, כמו כן אם עברו על שאר מצוות התורה בשוגג ומתוך אי ידיעה, לאלו נועד הקרבן – 'חטאת עבודה זרה'. לפיכך, משעה שנתחדשה העבודה במקדש על ידי החשמונאים, נתחייבו היחידים וכן הציבור, להביא חטאת שעירת עיזים, ככפרה על חטא עבודה זרה בשוגג.

יחיד מישראל ששגג בעבודה זרה, מביא קרבן זה, בין שהיה החוטא הדיוט, או מלך, או כהן גדול, או משוח מלחמה, הכל שוין בשגגת עבודה זרה. כך נאמר בפרשה: "ואם נפש אחת תחטא בשגגה", ודרשו חכמים את המושג 'נפש אחת' שעניינו ללמד, שכולם חייבים בקרבן זה; אחד – יחיד, ואחד – נשיא, ואחד – משיח; כולם בכלל 'נפש אחת' הן, שבחטא זה הכל שוים כי אין חכמה וגדולה כנגד ה'.

עם זאת, באשר לצורת החיוב קיים הבדל, היינו, שהכהן המשיח, הוא הכהן הגדול, אינו חייב אלא אם כן הורה היתר לעצמו וכתוצאה מהוראתו שגג במעשה, שאין הכהן המשיח חייב קרבן אלא בהעלם דבר בהוראה, עם שגגת המעשה. אבל אם שגג במעשה בלבד בלא הוראה, בין בעבודה זרה בין בשאר מצות, אינו מביא קרבן כלל.

מעולם המוסר

החוטא בשגגה גם הוא צריך למרק את עצמו מכל שמץ של עבירה

כתב רבנו יונה בשערי תשובה ד, ב; שהחוטא בשגגה בדבר שחייבים עליו כרת, לא ינקה את עצמו מן החטא שחטא, אלא על ידי וידוי, תשובה, וקרבן, ללמדנו את חומרת העבירה שעבר, ואת עומק התשובה שעליו לעבור. זו לשונו: "'ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ'... אמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי החטאת תבוא על השגגה, בדבר שחייבים על זדונו כרת. ומפני עוון הכרת - כי רב הוא, לא תשלם כפרת החוטא בו - גם השגגה - עד שיביא [קרבן] חטאת. ואף על פי שהתוודה על חטאו. כי מבלתי הוידוי והתשובה, לא יתכפר עוונו בקרבן החטאת, שנאמר (משלי כא, כז): 'זבח רשעים תועבה'! רק אחרי הוידוי והקרבן יכופר עוונו, כמו שנאמר (ויקרא ד, לא): 'וכיפר עליו הכהן ונסלח לו'. והתבונן מזה: אם השוגג – 'בלתי טהור הוא' אחרי התשובה, עד שיביא קרבן - מה עז עונש המזיד!"

מעולם ההלכה

העובר על איסור עבודה זרה – אפילו בשגגה – פרק מעליו את כל מצוות ה'

השאלה העומדת למקרא פסוקי 'חטאת עבודה זרה', היא, באיזה מקרה מדובר, שאדם יחיד או ציבור עבדו עבודה זרה בשגגה?

אכן, מצינו הסבר בראשונים, באשר למשמעות הפסוקים העוסקים בחטא זה, ככתוב: "וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה". כאמור לעיל, מדובר באדם יחיד שנדבק לאחת מן האומות, כגון, שאותו אדם היה תינוק שנשבה לבין האומות, ואותו תינוק לא ידע על החובה לקיים את מצוות התורה. כך גם ציבור וקהל, "שיחשבו שכבר עבר זמן התורה ולא היתה לדורות עולם". או שישכחו את התורה, כגון, כשהם תחת שלטון גויים המחייב לעבוד עבודה זרה, או אף שלטון יהודי המנוכר לתורה. "וכבר אירע לנו כן בעונותינו בימי מלכי ישראל הרשעים, כגון ירובעם בן נבט [ומלכים אחרים] ששכחו רוב העם התורה והמצות לגמרי".

כעין זה קרה בראשית ימי בית שני ששכחו את קיומן של מצוות רבות, כמתואר בספר עזרא, זה מה שנאמר: "וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה". "ועל כן ייחדו להם רבותינו מצוה אחת [מתוך כלל המצוות] שבשגגתה יצא [היחיד או הציבור] מכלל ישראל", ועל עבירה זו במיוחד יקריב קרבן על שגגתו, והיא - עבודה זרה. "ויהיה שיעור הכתוב כדלהלן: 'וכי תשגו' - ללכת אחרי אלהים אחרים [לעובדם, ובכך] 'ולא תעשו' - דבר מכל מצוות ה'". כי המקבל עליו אלוה זולת ה' - כבר בטלות אצלו כל המצוות שציוה השם הנכבד, ויראתו ומצוותיו, והחיוב במצוות ה' בעיניו אינו כלום.