תכלת

תכלת הינו צבע כחול, הנעשה מדם חילזון, וצובעים אותו על גבי חוטי צמר בבגדים ובפרוכות במקדש.

בכמה מקומות בתורה מצינו ציווי על שימוש בצבע תכלת, כגון, ביריעות המשכן, בכיסויי כלי המשכן, בפרוכות, בבגדי הכהונה ובציצית. ה'תכלת' עניינה - הגוון, כדוגמת צבע הים או השמים, כך גם חומר הצבע נקרא 'תכלת', או גם חוט תכלת נקרא 'תכלת'. זה מה שנצטוו ישראל במדבר, לתרום לבניין המשכן, ככתוב: "ויקחו לי תרומה... זהב וכסף ונחושת. ותכלת וארגמן..."

לפי המבואר בדברי חז"ל חומר זה נלקח מדם של חילזון, ותוצאת הצביעה היא - צבע תכלת הדומה לים, שהוא דומה לרקיע, ואף לכסא הכבוד.

השימוש בתכלת

במשכן

א. יריעות המשכן היו עשויות מעשה רוקם ומעשה חושב באמצעות חוטי תכלת.

ב. בשפת יריעות האוהל היו לולאות עשויות תכלת.

ג. בפרוכת המבדילה בין הקודש ובין קודש הקדשים היה צבע תכלת.

ד. במסך פתח האוהל היה תכלת.

בבגדי הכהונה

1. האפוד עשוי מחוטי תכלת.
2. חשב האפוד נארג מחוטי תכלת.
3. החושן נעשה מחוטי תכלת.
4. פתיל תכלת היה מחבר את החושן אל טבעות האפוד.
5. המעיל נעשה כולו 'כליל תכלת'.
6. הרימונים שבשולי המעיל נעשו מחוטי תכלת.
7. ציץ הזהב נקשר באמצעות פתיל תכלת.
8. באבנט רוקמים רקמה שיש בה תכלת.

מעיל כליל תכלת

בתמונה נראה כהן גדול לבוש בשמונה בגדי זהב, ובהם מעיל 'כליל תכלת'. המעיל שנעשה ב'מכון המקדש', עשוי צמר הצבוע בתכלת מן החילזון. בשולי המעיל נראים פעמוני זהב, כן נראים רימונים העשויים תכלת ארגמן ותולעת שני. בתמונה נראה גם החושן, שבטבעותיו נקבע פתיל תכלת כדי להדק את החושן אל האפוד. עצם הבד של האפוד והחושן נארג מחוטי תכלת, זאת, בנוסף לחוטי ארגמן ותולעת שני, וכן חוטי פשתן וזהב. גם הציץ המהודק אל הראש, נקבעו בו רצועות תכלת, ויש דעה בתלמוד שהציץ היה מהודק לראש באמצעות כיפה של תכלת.

החילזון: האם הכרחי לצביעת תכלת?

בדברי חז"ל מצינו, שהתכלת צריכה לבוא דווקא מן החילזון, ואם אינה מן החילזון פסולה. וכתבו הראשונים, ש"התכלת האמורה בציצית, צריך שתהיה צביעתה צביעה ידועה שעומדת ביופיה, ולא תשתנה. וכל שלא נצבע באותה צביעה פסול".

ונראה מדבריהם, שכוונת חז"ל, כשאמרו להשתמש בדם חילזון אין הכוונה דווקא לדם השרץ, אלא עיקר הכוונה - מפני האיכות של הצבע. כלומר, הצביעה באמצעות חומר זה עמידה לתקופה ארוכה ואין הצבע דוהה מחמת אור השמש, כביסה וכד'. לדעה זו כל צבע תכלת בעל התכונות הנדרשות מבחינת היופי והעמידות כשר.

לדעת חכמי התלמוד הבבלי השתמשו במשכן בחילזון מן הים, ולצורך מלאכת המשכן היו ציידים מיוחדים שהיו צדים את החלזונות. לאחר מכן היו פוצעים את הקונכיה ומכינים את צבע התכלת. בכך היו עושים שתי מלאכות, מלאכת צידה ומלאכת נטילת נשמה.

לעומת זאת לדעת חכמים בירושלמי נמצאה למשה בריה טהורה לצורך צבע התכלת: ו"מין חיה טהורה ברא הקב"ה למשה במדבר, כיון שעשה בה מלאכת המשכן נגנזה".

לשיטת חז"ל זו יש לומר, שכל צבע תכלת כשר לענייני המקדש ולאו דווקא חילזון, ולהיפך, עדיף שהתכלת תיעשה מחומר טהור – כפי שהיה בימי משה - ולא משרץ טמא.

יש מי שאומר, שזו הגדרת התכלת בהלכה, שהיא נעשית דווקא בדם חילזון, וכך גם בגדי כהונה צריכים להיעשות באמצעות דווקא תכלת מן החילזון.

לא כן נראה מדברי ראשונים ואחרונים האומרים, שהצורך בחלזון לתכלת נאמר בעיקר בנוגע לציצית, מאידך באשר לבגדי כהונה ושאר צרכי המקדש ניתן להכין את האריגים מכל צבע תכלת אף ללא חלזון.

ארגמון קהה הקוצים

בתמונה נראה חילזון התכלת, הנקרא 'ארגמון קהה הקוצים'. חילזון זה נמצא בחפירות ארכיאולוגיות שנערכו במקומות שונים לאורך חוף הים, שם הוקמו בתי מלאכה לייצור צבע התכלת. כן מתואר חילזון זה בכתבי הסטוריונים מימי קדם. מסיבה זו נקרא גם 'חלזון התכלת המדעי', זאת, ביחס לחלזונות אחרים שאין עליהם עדויות במדע ובספרי ההיסטוריה. כיום מפיקים את צבע התכלת לציצית ולבגדי הכהונה מחילזון זה, ואף נעשים נסיונות לגדלו בהיקף נרחב לייצור תכלת באופן המוני.

התמעטות השימוש בתכלת במהלך הגלות

בתקופת היות הבית על מכונו היתה התכלת מצויה לצורך ציצית ולצורך המקדש. אף בזמן החורבן המשיכו ללקט תכלת בארץ ישראל - כמובא בתלמוד, שם נדרש הפסוק "'ומדלת הארץ השאיר נבוזראדן רב טבחים לכורמים וליוגבים'... 'יוגבים' - אלו ציידי חלזון, מסולמות של צור ועד חיפה". עם זאת, בעקבות החורבן, וגזרות הרומאים על קיום המצוות בכלל, וכך על קיום מצות תכלת בציצית, התמעטו מטילי התכלת על בגדיהם. כך הלכה והצטמצמה עשיית התכלת והפכה עניין ליחידים. מצינו במדרש שחכמי ישראל מבכים את המציאות שהתכלת אינה מצויה בזמנם לקיום המצוה, וכתבו: "מצוה להביא לבן ותכלת ויעשה [ציצית]. אימתי? כשהיה תכלת, ועכשיו אין לנו אלא לבן, שהתכלת נגנז". כך גם בתקופת הגאונים, כתבו את שיטת כריכת התכלת: "כשהיה תכלת ביד ישראל, כשהיו מטילין ציצית לבגד - כך היו עושין..." הגבלה נוספת בהפצת התכלת היתה העובדה, ששליטי הגויים לא היו מאפשרים לכל אחד ללבוש בגד שיש בו צבע תכלת, וצבע זה נשמר רק לגדולי המלכות. כך גם כותב הרמב"ן בפירושו: "והתכלת - גם היום לא ירים איש את ידו ללבוש חוץ ממלך גוים".

שליית חלזונות ממעמקי הים

בתמונה נראים צוללנים המלקטים את החילזון לאורך חוף הים. החילזון גדל לאורך החוף והוא נצמד לסלעים ושוניות. במקומות שונים בעולם קיימים דייגים המתמחים באיסוף חלזונות אלה לצרכים שונים. יש השולים את החלזונות ומלקטים אותם אחד אחד, ויש המשתמשים ברשתות ופתיונות לצוד חלזונות בשיטה בה דגים הדייגים ברשת.

מן המחקר

חידוש התכלת בדורות האחרונים

הנסיונות להחזיר את ייצור התכלת לקיום מצות ציצית בזמן הזה החלו לפני כמאה ושלושים שנה. הראשון שהחל בחיפוש אחר חילזון התכלת היה האדמו"ר ר' גרשון חנוך ליינר מרדזין זצ"ל. לאחר בדיקה ממושכת במוסדות מחקר שונים, הגיע למסקנה שיש לזהות את חלזון התכלת עם הדג הנקרא 'דיונון הרוקחים'. כמה עשרות שנים אחריו, ערך הרב הראשי לישראל הרב יצחק הרצוג זצ"ל מחקר על התכלת, ושלל את זיהויו של האדמו"ר מרדזין, והציע אפשרויות אחרות: ארגמון קהה קוצים, או ינטינה. בכתבי הסטוריונים נמצאו ראיות רבות לשימוש העתיק בחילזון - 'ארגמון קהה קוצים' - להפקת צבע התכלת, כמו כן נמצאו שרידים לאורך חוף הים התיכון - מן העיר צור ודרומה - של בתי מלאכה לייצור צבע התכלת מחילזון. בעשרות השנים האחרונות מתבצעת בפועל צביעה והפצה של תכלת זו. כן פועלת אגודת 'פתיל תכלת' לקידום והפצת התכלת בישראל, וזה שנים אחדות שהתכלת הולכת וכובשת לה מקום בקרב שומרי המצוות בישראל ובעולם. לאחרונה נכנסה משפחת ד"ר ישראל זיידרמן – מחוקרי התכלת בימינו - ליוזמה מקיפה לגידול חלזונות בהיקף תעשייתי, ולניצול כל חילזון להפקה שניה ושלישית של התכלת, ובכך להביא להפצת התכלת ברחבי העולם היהודי במחיר השווה לכל נפש. בכך הולכת ונפתרת בעיה שהעסיקה את האחרונים בדבר האפשרות לחידוש העבודה במקדש, שכן, הולך ומתברר, כי יש כיום תכלת בהישג יד להכנת פרוכות ובגדי הכהונה, גם בכמות מרובה. מציאות התכלת בימינו מאפשרת להשתמש בצבע זה לכל הדעות, גם לדעות האחרונים הסבורים כי צבע התכלת מן החילזון מעכב את העבודה. בכך חוזר צבע התכלת לשמש כבעבר, לעניין קיום מצוות התורה השונות, וכבימי בית ראשון ושני.

מן ההלכה

מהלכות צביעת התכלת

שאלה שנדונה בתלמוד היא, כיצד צריך לעשות את צבע התכלת? ומובא במסכת מנחות מב, ב; תיאור כדלהלן: שאלה: תכלת זו איך אתם צובעים אותה? תשובה: מביאים דם חילזון וסממנים, ומשליכים אותם אל היורה, ומרתיחים אותם. ולוקחים מעט מן הצבע שהתבשל לתוך קליפת ביצה, ובודקים מעט מן החוטים בצבע שבביצה. לאחר הבדיקה זורקים את הביצה עם הצבע שבה, כמו כן שורפים את החוטים לאחר בדיקת הצבע. הגמרא מסיקה ממעשה זה שתי מסקנות עיקריות: האחת: 'טעימה – פסולה'. השניה: הצביעה צריכה להיות 'לשמה', כלומר, תהליך הצביעה צריך להיעשות מתוך כוונה לשם מצות ציצית. וכתבו הראשונים (רמב"ם ציצית ב, ג):

1. "התכלת של ציצית צריכה צביעה לשמה, ואם צבעה שלא לשמה פסולה".
2. "והיורה שיש בה הצבע אם צבע בה מעט צמר [וטבל אותו בתוך הצבע שביורה לטעימה] לבודקו אם הוא יפה אם לאו - נפסלה היורה כולה".
3. "כיצד יעשה? - לוקח הצבע מן היורה בכלי קטן, ומניח בו צמר שבודק בו, ושורף את [הצמר] שבדק, שהרי נצבע לבדיקה, ושופך הצבע שבכלי שבדק בו, שהרי טעמו ופסלו".
4. "צובע התכלת בשאר הצבע שלא נפגם".
5. עוד כתבו הראשונים: "אם עירה צבע הנסיון [בחזרה] ביורה - פוסל את כל היורה, משום שנאמר (שמות כח, לא): 'ועשית את מעיל האפוד כליל תכלת'... שלא יהא דבר אחר [כגון הצבע או צמר הבדיקה] צבוע בה מתחילתה".
6. בגמרא הובאה דעת רבי יוחנן בן דהבאי, האומר: "אפילו מראה שני שבה [כלומר טבילה שניה של חוטי ציצית אחרים, והצבע דהוי במקצת] - כשר, משום שנאמר (ויקרא יד): 'ושני תולעת'", ופירש רש"י: שכבר נצבע בה צמר אחר, וזה השני [הדהוי] - כשר".

בדברי הראשונים לא נתפרש, האם הגבלות אלו בהלכה נאמרו גם לעניין צביעת תכלת לבגדי כהונה. מחד גיסא, הפסוק 'כליל תכלת' מלמד, שיש להקפיד על אותן הלכות גם בצביעת תכלת לבגדי כהונה.

מאידך גיסא, הרמב"ם, המדגיש את עניין 'לשמה' בהלכות ציצית – כנ"ל, לעומת זאת, בהלכות כלי המקדש ח, יג; כתב: "ותכלת האמורה בכל מקום הוא הצמר הצבוע כעצם השמים שהוא פתוך מן הכוחל", ולא הזכיר את החובה לצבוע בגדי כהונה 'לשמה'. כמו כן לא הזכיר את הדין של 'טעמו – פסלו'. מעתה, כיון שרבים מן האחרונים כתבו שלדעת הרמב"ם אין כלל חיוב לצבוע בגדי כהונה בחיזלון, יתכן לומר, שלדעתו אין גם צורך לצבוע בגדי כהונה לשמה. מאידך יתכן לומר, שהרמב"ם סמך על מה שכתב בהלכות ציצית, שצריך צביעה לשמה, וכך גם בבגדי כהונה, ולא חזר לפרש את דעתו בעניין זה, לפיכך לכתחילה ראוי להקפיד על צביעה 'לשמה' גם בבגדי כהונה.

הלכה נוספת שלא ציין הרמב"ם, היא, האם יש איסור לצבוע תכלת ב'מראה שני', כלומר, האם יש איסור לטבול חוטי ציצית אחרים ביתרת הצבע שנותר ביורה, שכן, לכאורה, צבע זה דהוי ביחס לטבילה הראשונה? ומתוך שהשמיט הרמב"ם את דברי הגמרא בעניין 'מראה שני', נראה שהדבר מותר, וטבילה זו נקראת 'לשמה' כמו טבילת החוטים הראשונה ביורה.

מן האגדה והמחשבה

תכלת דומה לים, ים - דומה לרקיע, רקיע - דומה לכסא הכבוד

גוון התכלת נדרש על ידי חז"ל בתלמוד (חולין פט, א) מבחינה רעיונית: "רבי מאיר אומר: מה נשתנה תכלת מכל הצבעונין? - מפני שתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לאבן ספיר, ואבן ספיר דומה לכסא הכבוד". ההסבר המקובל למאמר זה הוא, שהתכלת באה להזכיר לאדם את בורא עולם היושב על כסא כבודו בשמים. ומתוך צבע התכלת שבציצית, נזכר האדם בים סוף וביד הגדולה שהראה ה' בעת קריעת הים. מתוך התבוננות במעשה הבריאה בים וכל אשר בתוכו ובשמים וכל אשר בהם, זכירה זו מביאה ליראת ה' ובכך נכנס פחד אלהים ללבו של אדם (קרן אורה). לא כן דעת רש"י, ולדעתו, הדיוק בפסוקים מוכיח שכוונת חז"ל שונה, שכתב (חולין פט, א) "'מה נשתנה תכלת' - שהזקיקתה תורה לציצית? 'שהתכלת דומה לים' – שהחלזון... מראית דמו דומה לים. וים - אנו רואין שדומה לרקיע. ורקיע – לספיר. וספיר - לכסא הכבוד. [זאת מנין, שהרי אין אדם רואה מעבר לשמים?] שנאמר: 'ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, והוא - כעצם השמים לטוהר'. אלמא שמים דומין לספיר, וספיר הוא כסא הכבוד, ככתוב: 'כמראה אבן ספיר - דמות כסא'. וכשהקב"ה מסתכל בכסא הכבוד שלו - נזכר במצוה זו שהיא כנגד כל המצות". רצונו לומר, שהאדם בעיניו הטבעיות אינו מסוגל לראות מעבר לשמים הכחולים, רק מכוח הפסוקים אנחנו למדים, שהשמים דומים לספיר, והספיר דומה לכסא הכבוד. לאור האמור, לא האדם נזכר בכסא הכבוד אלא ההיפך, לאור קיום מצוה השקולה כנגד כל המצות – אזי "מסתכל הקב"ה בכסא הכבוד שלו [והוא] שנזכר בקיום מצוה זו ".

כך גם מסביר רש"י את הגמרא במנחות לט, א; האומרת: "הפוחת [בחוליות הנכרכות בציצית] לא יפחות משבע - כנגד שבעה רקיעים. והמוסיף - לא יוסיף על שלש עשרה - כנגד שבעה רקיעין וששה אוירין שביניהם", זאת, כשאין האדם רואה בעיניו את שלשה עשר הרקיעים והאוירים. ופירש: "'ששה אוירים' - שבין שבעה רקיעים. ועל שם שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע... מדמה [את] סידורה [של הציצית] לסידור הרקיעים, כדי לזכרנו לטובה [לפני היושב על כסא הכבוד שצבע הכסא נראה כתכלת]. שאף צבעה [של התכלת] כמו כן נזקק [בתורה לצבוע] לציצית". נמצא כנ"ל, שמצות התכלת בציצית נועדה להזכיר את האדם העושה את המצוה לזכרון לפני ה'.

כך גם יש לומר באשר למצות התכלת בפרוכות המקדש ובבגדי הכהונה, וכגון, באשר למעיל כהן גדול, העשוי 'כליל תכלת' – זאת, על שום מה? אלא הכל נועד להזכיר לפני ה' את ישראל לטובה. ומפורש בפסוק (שמות כח, יב): "ושמת את שתי האבנים על כתפות האפוד אבני זכרון לבני ישראל, ונשא אהרן את שמותם לפני ה' על שתי כתפיו לזכרון", המלה 'זכרון' נכפלת בפסוק, לציין, שהבגדים והמשכן ובהם תכלת, נועדו כולם להזכיר את ישראל לטובה לפני ה'. חילזון הינטינה בתמונה נראה חילזון הינטינה. לפי מחקר שערך הרב יצחק הלוי הרצוג, הרב הראשי לארץ ישראל, ניתן להפיק תכלת מחילזון זה, ולדעתו הוא כשר לתכלת שבציצית ולתכלת בגדי כהונה.