תרומת הדשן

תרומת הדשן
בציור נראה כהן הנוטל עם שחר את "תרומת הדשן" מן הגחלים שבראש המזבח, ומניחם בבית הדשן סמוך למזבח במזרח.

תרומת הדשן היא היא מצווה שעניינה הרמת הדשן מעל גבי מזבח העולה בכל יום.

נאמר בתורה: 'ולבש הכהן מידו בד ומכנסי בד יהיו על בשרו והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח ושמו אצל המזבח'.

מכאן למדים חז"ל, שתרומת הדשן מצות עשה היא ועבודה מעבודות הכהונה.

ארבע פייסות היו מפייסים בכל יום במקדש, הפיס הראשון לתרומת הדשן, והזוכה בפיס זכה בסידור המערכה ובסידור שני גזרי עצים מחתה מלאה גחלי אש מהמזבח החיצון למזבח הקטורת להקטיר עליה קטורת.

מצות התרומה

מחתה של כסף לתרומת הדשן
במסכת תמיד (א, ד) מובא מיקום המחתה לצורך תרומת הדשן: "הַמַּחְתָּה נְתוּנָה בַמִּקְצוֹעַ בֵּין הַכֶּבֶשׁ לַמִּזְבֵּחַ, בְּמַעֲרָבוֹ שֶׁל כָּבֶשׁ".

כהן שרצה לתרום את המזבח, היה צריך להשכים ולטבול ולהיות מוכן להשתתף בפיס. מי שזכה להרים את הדשן, תורם ולובש בגדים פחותים מבגדי כהונה, לצורך הרמת הדשן. יש אומרים שרשות בידם ללבוש בגדים פחותים, אך יכולים להרים את הדשן גם בבגדי כהונה רגילים. הכהן התורם את הדשן, מוזהר על ידי אחיו הכהנים שלא ליגע בשום כלי שרת עד אשר יקדש ידיו ורגליו מן הכיור, ולאחר שקידש ידיו ורגליו לקח מחתת כסף הנתונה בין הכבש והמזבח בצד מערב, ועולה לראש המזבח ומפנה את הגחלים לכאן ולכאן, וחותה מן הגחלים המעוכלות היטב לתוך המחתה. יש אומרים שהתרומה צריכה להיעשות בעיקר מאיברי הקרבנות שנתעכלו היטב. לאחר שחתה יורד הכהן עם מחתת הגחלים לכבש ופונה למטה לצד שמאלו שהוא מזרח ופונה לצפון ומהלך עשר אמות עד שמגיע למקום הדשן שם נותן את תרומת הדשן.

זמן תרומת הדשן

בכל יום תורמים את הדשן משיעלה עמוד השחר, ובשעת הצורך כל הלילה כשר לתרומת הדשן, ולכן ביום הכיפורים היו תורמים את הדשן בחצות הלילה, משום חולשתו של הכהן הגדול, מכיוון שעובד כשהוא צם, נתנו לו שהות לנוח בין עבודה לעבודה. וברגלים שהקרבנות מרובים, תורמים את הדשן עוד בסוף האשמורה הראשונה של הלילה. יש אומרים שמצות תרומת הדשן, לכתחילה היא כל הלילה, במידה ויש דשן.

מהלכות תרומת הדשן

יש אומרים שצריך להרים את הדשן בכמות של קומץ, ויש אומרים בשיעור כזית.

זר שהרים את הדשן עובר בלאו ולוקה.

מעולם המחשבה

תרומת הדשן מול הוצאת הדשן - שני מהלכי נפש נחוצים בעבודת ה'

דברי הרש"ר הירש בפירושו על התורה (ויקרא פרק ו'):

"תרומת הדשן היא הסיום האחרון של עבודת היום שעבר. כדרך שקומץ המנחה היא אזכרה לכלל המנחה, כן גם הקומץ של תרומת הדשן. הוא מזכיר את ההקרבות שנעשו אתמול לכבוד ה' ותורתו. הדשן יושם במזרח כי הוא בא להזכיר לאומה – בשלב המעבר לעבודת היום המתחדש: התפקיד המוטל עלינו היום הוא הוא התפקיד שכבר הוטל עלינו אתמול. כל יום מוסיף את תרומתו במילוי התפקיד האחד המוטל על כל דורות בית יעקב. נמצאת אומר: תרומת הדשן מזכירה לעד את הימים שעברו שהוקדשו לה'. על פי זה זה תתבאר ההלכה החריגה הנוהגת בתרומת הדשן. הכלל הוא שאם נעשתה מצוותו – אין בו משום מעילה. ואילו הדשן – גם לאחר שהורם והונח כמצוותו – עודנו קדוש ויש בו משום מעילה (פסחים כ"ו ע"א). שכן ביסודו של דבר, ייעוד תרומת הדשן לא נסתיים עם הנחתו. כי הוא בא להזכיר את העבר בכל עתיד, ומשמעות זו מקיימת את קדושתו עולמית.

הוצאת הדשן מביעה, שהתפקיד היהודי מתחדש בכל יום. במסירות מלאה ורעננה נמלא את תפקידנו כל יום – כאילו עדיין לא עשינו דבר. עבודה שנעשתה אתמול אל תצמצם את פעילותנו היום. זיכרון המעשים שנעשו כבר עלול להחניק כל יוזמה למעשים חדשים. אוי לו לזה, שליבו מלא סיפוק על מעשיו בעבר. עלינו לעבוד את עבודת כל יום ביומו – כאילו היה זה היום הראשון של עבודת חיינו! "והוציא את הדשן": יש להרחיק מן המזבח את כל עקבות עבודת יום אתמול. כך תתחיל עבודת היום החדש על יסוד חדש בתכלית. על פי זה זה תתבאר ההלכה, שהעיסוק בעבודת יום אתמול – נעשה בבגדים פחותים, 'שחקים'. אל נתגאה במעשים שעשינו כבר."

לסיכום: מסר תרומת הדשן: כל מה שהשגתי בעבודת ה' בעבר נשמר בפני ה' לעולמי עד. מסר הוצאת הדשן: אנו חייבים לראות כל יום כיום חדש בעבודת ה' ולפעול במרץ ובענווה – כאילו שלא השגנו דבר עד כה. כ"דף חלק". תרומת הדשן עלולה לגרום לנו להרגיש שאננים. הוצאת הדשן מעודדת אותנו לפעול כל יום במלוא המרץ בעבודת ה'. וכן להפך: הוצאת הדשן יכולה לגרום לנו להרגיש שכל מה שהשגנו בעבר בעבודת ה' לא נשמר. תרומת הדשן מורה לנו שמה שהשגנו בעבר נשמר תמיד לזכרון עדי עד לפני ה'.