מחתה
מחתה היא כלי עם בית קיבול בו השתמשו לנטילת גחלים לקטורת מהמזבח החיצון ולניקוי המנורה.
בתורה נאמר (בעניין כלי המזבח החיצון):
"ועשית סירותיו לדשנו... ומחתותיו לכל כליו תעשה נחושת"
— שמות,כ"ז, ג'
המחתה נועדה לחתות את הגחלים הבוערות באש המערכה, ולסדרן. כמו כן ליטול באמצעותה גחלים ממזבח העולה, ולהעבירן למזבח הזהב, להקטרת הקטורת בהיכל[1][./מחתה#cite_note-הערה2-1 [1]]. כך גם נאמר בתורה לגבי הקטורת, שמביא הכהן הגדול ביום הכיפורים לקדש הקודשים: "ולקח מלוא המחתה גחלי אש..."[2]. שימוש נוסף של מחתה במזבח החיצון, היה בעבודת תרומת הדשן עם שחר[3]. מחתה אחרת נזכרת בתורה בין כלי המנורה, ככתוב: "ומלקחיה ומחתותיה זהב טהור"[4]. במחתות אלו היו מוציאים את האפר ושארית הפתילות מתוך הנרות בכל בוקר[5].
חומר המחתות
בניגוד למחתות המנורה, אשר היו עשויות זהב טהור, כאמור, במחתות המזבח היה הבדל בין יום הכיפורים לשאר ימות השנה. במהלך השנה השתמשו הכהנים במחתה של כסף תחילה, והיה הכהן חותה מאש המערכה במחתה של כסף, ומערה את הגחלים לתוך מחתה של זהב[6]. לעומת זאת, ביום הכיפורים היה הכהן הגדול חותה במחתה של זהב, ובה עצמה הביא את הגחלים לקדש הקדשים, זאת, כדי להקל על הכהן הגדול העושה את כל עבודות היום, ולא להכביד עליו יתר על המידה[7]. יש מן התנאים האומר, כי בכל יום זהב המחתה היה ירוק[8], וביום הכיפורים זהבה היה אדום[9], והוא הנקרא "זהב פרוויים"[10], שדומה לדם הפרים[11].
מחתת יום הכיפורים
שני הבדלים נוספים מצינו בין מחתת יום הכיפורים למחתה של שאר ימות השנה, ונועדו להקל על הכהן הגדול ביום הצום:
א. בכל יום הדפנות של המחתה היו עשויות מזהב עבה, והמחתה היתה כבדה, וליום הכיפורים הכינו מחתה עם דופן דקה, והיתה קלה.
ב. בכל יום היתה ידית המחתה קצרה, וביום הכיפורים הידית היתה ארוכה, כדי שהכהן יוכל להיעזר בזרועו בהכנסת המחתה לקדש הקדשים[12][./מחתה#cite_note-הערה13-12 [12]].
יש אומרים שהיה הבדל נוסף, שלמחתה זו היה 'ניאשתיק'[13] – כלומר, כיסוי של עור על גבי הידית, כדי שהכהן הגדול לא יכווה[14].
גודל המחתה
מחתת הכסף, בה היו חותים מהמזבח בכל יום הכילה ארבעה קבים[15], והמחתה השניה, זו של זהב, שהעבירו אליה את הגחלים, היתה של שלושה קבים. ביום הכיפורים, היו משתמשים רק במחתה המכילה שלושה קבין[16].
המחתה לתרומת הדשן
מבואר במשנה, שהיתה מחתה מיוחדת מכסף לעבודת תרומת הדשן, עבודה ראשונה המתקיימת עם שחר במערכת האש שעל מזבח העולה. מחתה זו, היתה נתונה באופן קבוע סמוך למזבח, מערבית לכבש, והיה הכהן נוטל את המחתה משם בעלייתו לראש המזבח[17].
מחתה למנורה
יש מן הראשונים שכתב, שמחתות המנורה היו כמין בזיכים קטנים לניקוי המנורה[18]; לפירושו, שולי המחתות היו פשוטים ולא עגולים, ולא היה להם דופן מלפניהם[19]. עוד יש מי שכתב, שמחתות אלו הן ספלים הנמצאים באופן קבוע מתחת לנרות המנורה, כדי שניצוצות האש יפלו לתוכן[20].
הערות שוליים
- ↑ רש"י שם.
- ↑ ויקרא טז, יב.
- ↑ תמיד כח, א; רמב"ם תמידין ומוספין ב, יב.
- ↑ שמות כה, לח.
- ↑ רש"י שם.
- ↑ משנה יומא מג, ב; רמב"ם עבודת יום הכיפורים ב, ה.
- ↑ יומא מד, ב; רמב"ם שם.
- ↑ הכוונה ל'צהוב' בלשוננו כיום.
- ↑ דעת רבי מנחם במשנה ביומא שם; רבינו חננאל, רא"ש ומאירי ליומא שם, והרמב"ם השמיט.
- ↑ דברי הימים ב ג, ו.
- ↑ יומא מה, א.
- ↑ יומא שם; רמב"ם שם.
- ↑ דעת בן הסגן בברייתא ביומא שם; הרא"ש הביאו, והרמב"ם השמיט. ראה ערך 'הקטרת קטורת ביום הכיפורים'.
- ↑ תוספות שם ד"ה בכל יום, ע"פ הירושלמי; רבינו חננאל. ורש"י פירש, שהכוונה היא לטבעת, כדי שיישמע קולו בבואו אל הקודש (וראה עוד פירושים בשערי היכל על יומא שם).
- ↑ בקב אחד יש עשרים וארבעה ביצים.
- ↑ דעת תנא קמא במשנה יומא מג, ב; רמב"ם שם.
- ↑ משנה תמיד כח, א; רמב"ם תמידין ומוספין ב,יב.
- ↑ רש"י שמות כה, לח. וכתב שהן מיועדות לחיתוי אפר הפתילות; וברשב"ם כתב, שאף לחיתוי מותר השמן שבנרות (ולדעת רש"י שמות כז, כא אם נותר אין בכך כלום).
- ↑ רש"י במדבר ד, ט.
- ↑ רמב"ן שמות כה, לט (ולדעתו המחתות הן מקשה בכלל הכיכר זהב). ובאבן עזרא שם פסוק לח כותב, שהיו שבעה מחתות לשבעת הנרות, ויתכן להבין את דבריו באופן דומה.
<ref>
בשם "הערה1" המוגדר בתוך <references>
אינו נמצא בשימוש בטקסט שלפניו.