הקדש
אדם המקדיש מכספו או מנכסיו לבית המקדש או לקרבנות – דיבורו 'הקדש'.
ההקדש הוא מצוה[1], וכתבו הראשונים: "ראוי לו לאדם להנהיג עצמו בדברים אלו [להתחייב בנדר] כדי לכוף יצרו ולא יהיה כילי, ויקיים מה שציוו נביאים: 'כבד את ה' מהונך'[2]. אף על פי כן, אם לא הקדיש מעולם - אין בכך כלום, הרי התורה העידה ואמרה: 'וכי תחדל לנדור - לא יהיה בך חטא'"[3].
לשונות ההקדשה
הרוצה להקדיש מנכסיו לבית המקדש או לקרבנות, יכול לעשות זאת בכמה לשונות: בתורת נדר, בתורת נדבה, בתורת ערכין, בתורת דמים, בתורת הקדשות, בתורת חרמין. א. בתורת נדר: כגון שאמר: 'הרי עלי עולה', או שאמר: 'מעות אלו קודש לה[4].
ב. בתורת נדבה: כגון שאמר: 'הרי זו עולה'1.
ג. בתורת ערכין: כגון שאמר: 'ערכי עלי', או 'ערך פלוני עלי'[5].
ד. בתורת דמים: כגון שאמר: 'דמי עלי', או 'דמי פלוני עלי'[6].
ה. בתורת הקדשות: כגון שאמר: 'הרי זה הקדש לבדק הבית', או 'נכסי הקדש'[7].
ו. בתורת חרמין: כגון שאמר: 'חרם זה לבדק הבית וחרם לשמים'[8].
כיצד מקדישים?
הקדש חל באמירתו של האדם המקדיש – בתנאי שהוא הבעלים של הדבר - אפילו שהדבר נמצא בסוף העולם[9]. בין אם אמר: 'הרי זה הקדש לבדק הבית', ובין אם אמר על כל נכסיו – 'הקדש!' - יפלו כולם לבדק הבית[10]. וכן בקדשי מזבח, אם אמר: 'שור זה עולה' וכיוצא בכך, ההקדש חל[11].
הקדש בדק הבית והקדש מזבח
שני מיני הקדש הם:
האחד: הקדש 'בדק הבית'[12], והוא נועד לצורך תיקון של בניני בית המקדש אם ניזוקו או צריכים חידוש1.
השני: 'הקדש מזבח', והוא הנועד לצורך הקרבת קרבנות בעלי חיים, ומנחות ונסכים שמקריבים על גבי המזבח.
דבר הראוי למזבח, כגון בהמות או תורים ובני יונה או סולת ולבונה ויין ושמן, יעלו על גבי המזבח. והראוי לבדק הבית, כגון זהב וכסף ואבנים יקרות, יפלו לבדק הבית. ושאינו ראוי לא לזה ולא לזה, כגון חלב ואשפה ועשבים וכיוצא בהם, מוכרים אותו וקונים בדמיו צרכי מזבח או צרכי בדק הבית, כפי מה שפירש בשעה שהקדיש[13]. גזבר שקנה דבר ממעות הקדש, זהו הקדשו[14].
הקדש בפה והקדש בלב
כשאדם מקדיש קרבן לא יאמר: 'לה' עולה', 'לה' מנחה', 'לה' שלמים', שמא לא יגמור דיבורו אחר שאמר לה', ונמצא מזכיר שם שמים לבטלה[15]. "אין הנודר ולא המתנדב חייב - עד שיהא פיו ולבו שוין, כיצד? - המתכוון לומר: 'הרי עלי עולה' ואמר – 'שלמים'... לא אמר כלום". מאידך מובא בהלכה, ש"בנדרים ונדבות אינו צריך להוציא בשפתיו כלום, אלא אם גמר בלבו ולא הוציא בשפתיו כלום – חייב. כיצד? - גמר בלבו שזו עולה... הרי זה חייב להביא, שנאמר: 'כל נדיב לבו יביאה'[16] - בנדיבות לב יתחייב להביא! וכן כל כיוצא בזה מנדרי קדשים ונדבותן"[17].
המקדיש סתם
המקדיש את בהמתו סתם, ולא פירש לאיזו מטרה, אם לקדשי מזבח או לקדשי בדק הבית. או, שהקדיש את נכסיו – בתים ושדות סתם – הבהמות התקדשו למזבח, והבתים לבדק הבית, שסתם הקדשות לבדק הבית. באשר לבהמות, בודקים לאיזו מטרה לייעד את הבהמות הללו, ומבדילים בין זכרים לנקבות: אם הבהמות תמימות וראויות להקריבן על גבי המזבח, אזי, הזכרים - יימכרו לצרכי עולות ויקריבו אותם עולות, והנקבות - יימכרו לצרכי שלמים ויקריבו אותן שלמים. והדמים שקיבלו מן הפדיון, יפלו לבדק הבית, שסתם הקדשות לבדק הבית. ועל זה נאמר: "ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה', כל אשר יתן ממנו לה' [בעת נדרו] יהיה קודש!" כלומר, כל הראוי לעלות כקרבן על גבי המזבח - יקרב[18].
המקדיש תמימים לבדק הבית
המקדיש בהמה תמימה לבדק הבית, עובר בעשה, שנאמר במקדיש בעל מום: "'ושור ושה, שרוע וקלוט - נדבה תעשה אתו'[19] - אותו תעשה נדבה, ואי אתה עושה תמים נדבה לבדק הבית"[20], ומפי השמועה למדו שאין נדבה זו אלא לבדק הבית[21]. אף על פי שאסור להקדיש תמימים לבדק הבית, אם עבר והקדיש - מה שעשה עשוי, וחל ההקדש על הבהמה והיא מוקדשת לבדק הבית[22]. עם זאת, חובת הכהן להביא אותה כקרבן על גבי המזבח, לפיכך, הכהן מעריך את שוויה, והבהמה נפדית כשהיא תמימה, והדמים יפלו לבדק הבית. ובאשר לאדם הפודה את הבהמה - אינו פודה אותה אלא על דעת להקריב אותה על גבי המזבח - למה שהיא ראויה, "שכל דבר הראוי להקרבה על גבי המזבח - אינו יוצא מידי מזבח לעולם"[23].
אין משנים מהקדש להקדש
אין אדם רשאי לשנות מקדושה לקדושה, וכגון, שהקדיש אדם את נכסיו לבדק הבית, לא ישנה את דברו ויעביר את הנכסים לקדשי מזבח. כמו כן, אם הקדיש בהמה לעולה, לא יחזור בו ויקדיש אותה לשלמים, שנאמר בבכור: "אך בכור אשר יבוכר לה' בבהמה, לא יקדיש איש אותו [לדבר אחר]. אם שור אם שה - לה' הוא!" כלומר, אין אדם רשאי להקדיש בכור לקדושה אחרת, שהרי נתקדש לה' מבטן לקדושת בכור, לפיכך, אי אפשר לעקור אותו מקדושתו להקדש מזבח, לקרבן עולה או שלמים, וישאר בקדושתו כמות שהיה[24]. כך היא לשון חז"ל: "אין לי אלא בכור, מניין לכל הקדשים שאין משנין אותן מקדושה לקדושה? - תלמוד לומר בבהמה: 'לא יקדיש איש'"[25]. וכתבו הראשונים: "המשנה את הקדשים מקדושה לקדושה עובר ב'לא תעשה', שנאמר בבכור: 'לא יקדיש איש אותו' - שלא יעשנו עולה או שלמים"[26]. עוד כתבו: "והוא הדין לשאר הקדשים שאין משנין אותן מקדושה לקדושה... כיצד? - אם הקדיש לבדק ההיכל לא ישנה לבדק המזבח, וכן כל כיוצא בזה"[27]. ויש מתירים לשנות מקדשי היכל לקדשי מזבח[28].
כתבו הראשונים ש"אין לוקין על לאו זה"[29], ומבואר באחרונים לפי שהוא לאו שאין בו מעשה, שהרי בדיבורו לא עשה כלום, שהקדושה השניה שרצה לעשות לא חלה כלל [30]. קדשי בדק הבית שהקדישם לקדשי מזבח, לא עשה כלום, ואין הקדש מזבח חל על קדשי בדק הבית, שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו[31]. קדשי מזבח שהקדיש אותם לקדשי מזבח אחרים, כגון, ששינה מעולה לשלמים או משלמים לעולה, אין הקדושה השניה חלה כלל, בין שהקדיש קדושה קלה על קדושה חמורה ובין שהקדיש קדושה חמורה על קדושה קלה. וכן אם אמר: 'הרי זו תמורת עולה', ונמלך ואמר: 'הרי זו תמורת שלמים', הרי זו תמורת עולה בלבד[32].
הקדש עילוי והערכה בדמים
אף על פי שאין משנים מהקדש להקדש, יכול אדם להקדיש קדשי מזבח לבדק הבית בהקדש עילוי, 'עילוי' זה, היינו, הקדש של שומא ועילוי בדמים, ששמים כמה יש לו בהקדש זה ונותן לבדק הבית. כגון, המקדיש בהמה תמימה ששוויה מנה למזבח ואמר: הרי עלי להביאה לקרבן, הרי היא הקדש והיא באחריותו להביאה גם אבדה או מתה. ואחר כך הקדיש את אותה בהמה בשנית - והפעם לבדק הבית, הרי הקדש בדק הבית חל על הבהמה בנוסף להקדש המזבח, והרי זה כאילו אמר: 'הרי עלי מנה לבדק הבית'. אזי יעריכו את מחיר הבהמה, ותיפדה במנה ויפלו דמיה לבדק הבית. ובאשר לבהמה גופה, זו תקרב על גבי המזבח כפי שנדר בתחילה. נמצא הנודר משלם להקדש פעמיים – פעם למזבח ופעם שנית – שהוא הקדש עילוי - לבדק הבית[33]. מאידך, פעמים שאדם משלם 'הקדש עילוי', ואינו בשוויה המלא של הבהמה אלא סכום מועט, כגון, שנדב בהמה לקרבן, ואמר: 'הרי זו לקרבן', והרי היא של ההקדש ואינה באחריותו, ועמד והחרים את אותה בהמה לבדק הבית, אין אומרים שישלם את ערך הבהמה כולה לבדק הבית, שהרי היא של ההקדש. לפיכך, אומדים כמה אדם רוצה ליתן בבהמה זו להעלותה עולה שאינו חייב בה, כגון עשירית ממחירה, אזי יקריב בהמה זו נדבה כמו שהיתה, ובנוסף לכך יתן לגזבר עשירית משווי הבהמה כ'הקדש עילוי' על שהחרים את הבהמה, ויעלה את העשירית כסכום נוסף לבדק הבית[34].
המקדיש מנכסיו - כיצד?
אין אדם רשאי להקדיש את כל נכסיו, וכן אין אדם רשאי להחרים - בחרם כהנים - את כל נכסיו, שנאמר בחרם: "'מכל אשר לו' - ולא 'כל אשר לו', היינו, ממטלטלים - ולא כל מטלטלים. 'מאדם' - עבדיו הכנענים - ולא כל אדם, 'מבהמה' - ולא כל בהמה, 'משדה אחוזתו' - ולא כל שדה אחוזה[35], והעושה כן עובר על דעת הכתוב[36]. עבר והקדיש את כל נכסיו, הרי הם מוקדשים, וכן אם עבר והחרים כל נכסיו, הרי הם מוחרמים[37]. המקדיש כל נכסיו, לוקחים כל מה שיש לו, ואפילו תפילין שבראשו, ואין צריך לומר כלי אומנותו ובגדיו, שהכל הקדש. אבל אין בגדי אשתו ובגדי בניו בכלל ההקדש, שאינם שלו[38].
הקדש בטעות
הלכה היא, שאין הנדר חל אלא אם כן כוונתו של הנודר נתקיימה. כך דרשו חז"ל: "'אשר דברת בפיך' - למה נאמר? והלא כבר נאמר: 'מוצא שפתיך תשמור ועשית'? - עד שיהיה פיו ולבו שוין. מכאן אמרו: המתכוין לומר: 'תרומה' ואמר: 'מעשר'... לנדור בנזיר - ונדר בקרבן... לא אמר כלום, עד שיהיה פיו ולבו שוין"[39]. ומצינו מחלוקת בין בית שמאי ובין בית הלל בענין: "בית שמאי אומרים: הקדש טעות – הקדש! ובית הלל אומרים: אינו הקדש! כיצד? אמר: 'שור שחור שייצא מביתי ראשון - הרי הוא הקדש' - ויצא לבן: בית שמאי אומרים: הקדש, ובית הלל אומרים: אינו הקדש"[40], שכן, לא נתקיימה כוונתו. וכך מובא להלכה: "אין הנודר ולא המתנדב חייב - עד שיהא פיו ולבו שוין, כיצד? - המתכוון לומר: 'הרי עלי עולה' ואמר – 'שלמים'... לא אמר כלום"[41]. כמו כן, המכנס מעות בכיס מעט מעט למחצית השקל, וכשהתחיל לכנס אמר: 'הרי אלו לשקלי', וכשבא למנות את מה שכינס - מצא יותר על שקלו, בית שמאי אומרים: "המותר נדבה" - ויפלו ל'שופרות', כלומר, ללשכת התרומות שבמקדש[42], שמדמיהם מקריבים עולות נדבה למזבח, כי בית שמאי לשיטתם, ש'הקדש טעות – הקדש'. לעומתם סוברים בית הלל ש'הקדש טעות - אינו הקדש', והרי לא נתכוין זה להקדיש אלא עד כדי שקלו, לפיכך "המותר חולין"[43], והלכה כבית הלל[44].
הקדש לזמן
המקדיש דבר לזמן קצוב בקדושת דמים, נדרו קיים. כגון, האומר: דמי פרה זו שערכה מאה זוז, יהיו הקדש לעולה במהלך שלושים יום הבאים. והוסיף ואמר: בתום שלושים יום אלו, יהיו דמי פרה זו לשלמים - דבריו קיימים. לאור האמור, בתוך שלושים יום הראשונים אם רצה להביא קרבן, יביא בדמי פרה זו קרבן עולה כמו שאמר. ובאשר לנדרו בתום הזמן הקצוב של שלושים יום הראשונים, מאחר שפקעה קדושת עולה מבהמה זו, והתחלפה בקדושת שלמים, לפיכך, אם נדר להביא קרבן שלמים בדמי ההקדש בתום שלושים היום שקצב, יביא בדמיה קרבן שלמים כמו שאמר[45].
הקדש לאחר זמן
המקדיש שור להקדש, וקבע, שההקדש לא יחול עליו מיד אלא לאחר זמן מסויים, בין קדושת דמים ובין קדושת הגוף, כשיגיע אותו זמן - חל ההקדש כדבריו[46] . מאידך, בתוך הזמן שקצב, קודם שחל ההקדש, יכול לשנות בקדושתו. כגון, האומר: שור זה הקדש לאחר שלשים יום, הקדישו בכך לבדק הבית, שכן, סתם הקדש מיועד לבדק הבית. עם זאת, בתוך הזמן מאחר שטרם חלה הקדושה, אם שחטו בתוך שלשים יום, הרי זה מותר באכילה[47]. כך גם אם הקדישו בתוך שלשים יום לשם שלמים, הרי זה מוקדש, שהרי הודיע בכך, שבאומרו בתחילה 'הקדש' סתם, לא התכוון לבדק הבית אלא לקדושת מזבח, לפיכך בתוך הזמן דבריו קיימים[48]. אבל אם אמר: 'הרי זה הקדש מעכשיו לאחר שלשים יום', חלה עליו קדושה מיד, שהרי אמר 'מעכשיו', והרי הבהמה עוברת מיד לרשות הקדש. לפיכך, אם שחטו בתוך שלשים יום שקצב, הרי זה אסור בהנאה, שהרי השור ברשות הקדש. ואפילו הקדיש את השור בתוך השלשים שקצב, להקריבו כקרבן על גבי המזבח אינו מוקדש, שכן, יצא השור מרשותו כשאמר 'מעכשיו', ואינו יוצא מידי הקדש לבדק הבית[49].
הקדש בעין יפה
הלכה היא בתלמוד: "מקדיש - בעין יפה מקדיש!"[50] מכאן הסיקו חכמים הלכות למעשה בעת שאדם מקדיש קרבן. כגון, האומר: 'אחד מן הכבשים שבחצרי הקדש', והיו לו שני כבשים, או אמר: 'אחד מן השוורים הקדש', והיו לו שני שוורים, הלכה היא, שהגדול שבהם הקדש[51]. וכן הנודר קרבן עולה אחד מתוך עדר בקר, וקבע את נדרו, כגון, שהזכיר 'שור' או 'עגל', ושכח מה קבע, הרי זה יביא שור מתוך העדר, שהרי שור ערכו רב מעגל. וכן אם קבע את נדרו בעדר כבשים, ושכח מה קבע, יביא איל. קבע בעזים ושכח - יביא שעיר. והיה, אם בעדרו יש צאן ובקר, ושכח באיזו מן הבהמות קבע את עולתו, יביא מספק את כל המינים: שור, איל ושעיר[52]. המקדיש קרקע, והיתה מלאה אילנות, אף על פי שלא פירש אם התכוון להקדיש את האילנות שבתוכה, האילנות שבשדה הקדש, שכל המקדיש בעין יפה הוא מקדיש[53]. אמר: האילנות שבשדה הקדש, והיו האילנות שלשה בתוך בית סאה, ולא אמר - 'אילנות בלבד אני מקדיש', הקדיש גם את האילנות וגם את הקרקע שביניהם. כן הקדיש את האילנות הקטנים שבין שלשת האילנות הגדולים, שכל המקדיש בעין יפה הוא מקדיש, וכוונתו לאילנות וגם לקרקע[54].
הקדש בשבת
אין מקדישים הקדשות ביום טוב, קל וחומר בשבת[55], גזירה משום מקח וממכר, שדומה למכירה, שמוציא מרשותו לרשות הקדש[56]. במה דברים אמורים? - בקרבנות חובה, שאין קבוע להם זמן, אבל בחובות שקבוע להם זמן, שצריכים להקריבם בו ביום, ושעתם עוברת, כגון קרבנות הרגלים – מקדישים[57]. לפיכך, מקדיש אדם את פסחו בארבעה עשר בניסן שחל בשבת, ואת חגיגתו ביום טוב[58]. וכן שנינו בברייתא: "הולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו, בערב פסח שחל בשבת, ונותן לו הרועה טלה לפסחו ומקדישו[59].
הקדש בזמן הזה
בזמן הזה שהמקדש חרב, אין מקדישים ואין מחרימים ואין מעריכים, שאין לנו מקדש בחטאינו לחזק את בדקו, ולפיכך אמרו חכמים שלא להקדיש, כדי שלא יבואו לידי תקלה[60], דהיינו, הנאה מן ההקדש, ויבואו לידי מעילה[61]. עבר והקדיש, הבהמה תיעקר, כגון, שנועל דלת בפניה והיא מתה מאליה. הקדיש פירות וכלים - מניחים אותם עד שירקבו[62], ויניחם במקום שלא יבואו לידי תקלה[63]. הקדיש מעות או כלי מתכות - יוליכם לים המלח, או לים הגדול. וזורק אותם לים כמות שהם, אבל המקדיש מטלטלים בזמן הזה אין לו תקנה בפדיון, וצריך לשאול לחכם, ומתירים לו בחרטה כשאר נדר[64].
פדיון הקדש בזמן הזה
מותר לפדות ההקדשות בזמן הזה לכתחילה, ואפילו בפרוטה בלבד, ומשליך אותה לים המלח, וחכמים דנו, שיפדה בארבעה זוזים, או קרוב לזה, כדי לפרסם הדבר, ולהזהיר, לבל יקדישו ללא צורך[65], כי יש לחשוש שיבואו ליהנות מן ההקדש[66]. נמצא, שיש שלש דרכים לפתרון מעשה הקדש בזמן הזה, והן: זריקה לים, פדיון בפרוטה, או התרת הנדר. עוד אמרו: אל יאמר אדם בזמן הזה: 'סלע זה להקדש', אלא לצדקה. ואם אמר 'להקדש' סתם, אנו אומרים שדעתו לצדקה, כיון שאין לנו בית המקדש[67]. בערב פסח הזהירו, שלא לומר 'בשר זה לפסח', אף שהוא שחוט, לפי שנראה כאילו הקדישו מחיים, ונראה כמי שאוכל קדשים בחוץ[68]. על 'הקדש' 'בזמן הזה' - עם שחרור ירושלים ומקום המקדש - ראה 'מעולם ההלכה'.
הקדש פטור ממתנות עניים
מבין האיסורים השונים שבתורה הקדש חמור מן השאר, שכן הוא אסור בהנאה[69]. הקדש פטור ממצות מתנות עניים - מן הלקט, מן השכחה והפאה, שנאמר בשכחה: "כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה... לגר ליתום ולאלמנה יהיה... כי תחבוט זיתך - לא תפאר אחריך... כי תבצור כרמך - לא תעולל אחריך" – "'קצירך' - פרט להקדש". כלומר, יש להבדיל בין אדם מישראל, שפדה שדה תבואה מן ההקדש, וקצר אותה בעצמו, אזי חייב בלקט שכחה ופאה, שהרי התקיים בו 'קצירך', אולם אם נקצרה התבואה על ידי גזבר ההקדש, והותיר לקט שכחה ופאה, אין הישראל חייב להשאיר אותם לעניים, כיון שבשעת הקציר אינה נקראת 'קצירך' שהרי היתה בידי הקדש[70].
הקדש פטור ממעשרות וערלה
הקדש פטור מתרומות ומעשרות, כלומר, אם היתה התבואה ביד ההקדש באחד משני הזמנים המחייבים את התבואה במעשרות, דהיינו: בשעה שהגיעה לשליש גידולה, או בשעת מירוח, דהיינו, בשעת גמר מלאכה של הקציר, התבואה פטורה מתרומות ומעשרות, שנאמר: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך"[71] – "ולא של הקדש", ונאמר: "'דגנך', ולא דיגון הקדש", כלומר מירוח[72]. לפיכך, המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות, ופדאם קודם שהגיעו לעונה זו - הפירות חייבים[73]. הנוטע כרם שפירותיו יהיו הקדש לבדק הבית - פטור מן הערלה ומן הרבעי, שנאמר בערלה: "'לכם' - פרט להקדש". וכיון שפטור מן הערלה, פטור אף מן הרבעי, שכל שאין לו ערלה אין לו רבעי[74]. הקדיש את השתילים ואחר כך נטע, פטור מן הערלה[75].
מעולם המחשבה והמוסר
'המפזר אל יפזר יותר מחומש'
מצוה מן התורה להקדיש לה' מעדרו ומנכסיו של אדם, עם זאת אמרו חכמים: "לעולם לא יקדיש אדם ולא יחרים כל נכסיו, והעושה כן עובר על דעת הכתוב, שהרי הוא אומר: 'מכל אשר לו' - ולא 'כל אשר לו' - כמו שבארו חכמים. ואין זו חסידות אלא שטות, שהרי הוא מאבד כל ממונו ויצטרך לבריות, ואין מרחמין עליו. ובזה וכיוצא בו אמרו חכמים: 'חסיד שוטה - מכלל מבלי עולם', אלא 'כל המפזר ממונו במצוות אל יפזר יותר מחומש'. ויהיה כמו שצוו נביאים, מכלכל דבריו במשפט, בין בדברי תורה בין בדברי עולם. אפילו בקרבנות שאדם חייב בהן, הרי חסה תורה על הממון, ואמרה, שיביא כפי מיסת ידו. קל וחומר לדברים שלא נתחייב בהן אלא מחמת נדרו, שלא ינדור אלא כראוי לו, שנאמר: 'איש כמתנת ידו כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך'"[76].
מעולם ההלכה
הקדש ב'זמן הזה'
שאלה: האם יש איסור להקדיש 'בזמן הזה', גם בימינו עם שחרור ירושלים ומקום המקדש?
תשובה: יש להבחין בין 'הקדש' שנעשה 'בזמן הזה', שעניינו - זמן הגלות והחורבן, אזי חל הכלל שיש להשליך את הכלי לים המלח, וכיוצא בכך, לבין 'הקדש' כיום הזה, כלומר, בתקופה שישראל שבים לארצם ולירושלים. שכן, כאשר מקום המקדש בידי ישראל, חל עליהם חיוב לבנות את המקדש ולחדש את העבודה, אזי בטל הטעם שיש לחשוש לתקלה, ולהיפך, קיימת חובה לאסוף תרומות לבנין הבית והכלים.
לפיכך, כשנפתחת אפשרות לבנות מקדש, מקדישים ותורמים למקדש ולבניינו, עוד בטרם נבנה הבית. כך נהג משה במדבר, כשציוה על ישראל לתרום זהב כסף ונחושת, לקראת בניית המשכן. כך עשה דוד המלך שמשעה שכבש את ירושלים ובנה את ביתו בתוכה, החל לאסוף כסף וזהב לבנין הבית, ככתוב בדברי הימים א' כב, יד; בדבריו לשלמה בנו: "והנה בעניי הכינותי לבית ה': זהב - ככרים מאה אלף, וכסף - אלף אלפים ככרים, ולנחשת ולברזל – אין משקל... ועליהם תוסיף... קום ועשה ויהי ה' עמך"! כן מצינו, שמיד עם חורבן בית ראשון, יצאו אנשי שילה ושכם לירושלים, "ומנחה ולבונה בידם להביא בית ה'"[77]. ומסבירים הפרשנים, שכיון שהלכה היא, ש"מקריבין אף על פי שאין בית"[78], עלו לבית המקדש החרב, לבנות מזבח ולהביא שם את קרבנם[79]. כלומר, למרות שיש מצב של חורבן מצוה להקדיש ולהביא את ההקדש למקדש. כך גם עשו ישראל בעת שעלו ארצה מבבל במטרה לבנות את הבית השני, כהכרזת כורש בזמנו, שכל העולה לירושלים לבנות בית לה' יביא עמו נדרים ונדבות משכניו, ככתוב: "ינשאוהו אנשי מקומו בכסף ובזהב וברכוש ובבהמה עם הנדבה לבית האלהים אשר בירושלם". עוד נאמר שם: "וכל סביבתיהם חיזקו בידיהם בכלי כסף בזהב ברכוש ובבהמה ובמגדנות"[80]. וכתבו הפרשנים, שלא רק יהודים הרימו את תרומתם למקדש בירושלים, אלא גם "העמים שהיו שכניהם של ישראל סייעו, והחזיקו את ידי היהודים בזהב ובכסף ומתנות הללו למען יוכלו לעלות לירושלים"[81]. כך גם מתאר עזרא בעלייתו לירושלים: "ואשקלה להם את הכסף ואת הזהב ואת הכלים תרומת בית אלהינו, ההרימו המלך ויועציו ושריו וכל ישראל הנמצאים... ואומרה אליהם: אתם קדש לה' - והכלים קדש, והכסף והזהב נדבה לה' אלהי אבתיכם"[82], וביארו חז"ל: שהקדישו את הכלים כבר בבבל, שנאמר: "והכלים קדש"[83]. עוד מצינו במדרש, בענין הנסיון לבנות את בית המקדש השלישי, שנים אחדות לאחר חורבן הבית השני, שם מתואר : "בימי רבי יהושע בן חנניה, גזרה מלכות הרשעה שייבנה בית המקדש. הושיבו פפוס ולוליאנוס [עשירי היהודים] טרפיזין מעכו עד אנטוכיא, והיו מספקין לעולי גולה כסף וזהב וכל צרכם [לבנין המקדש]"[84].
לאור האמור, אדם מישראל התורם בזמן הזה לבנין הכלים ובנין הבית, מצוה גדולה עשה. למרות האמור, הנהיגו ב'מכון המקדש', סדר כדלהלן: אדם הרוצה לתרום, מסבירים לו, כי הוא מקיים מצות עשה מן התורה, של "ועשו לי מקדש". עם זאת, כדי לא לבוא לידי תקלה, כשתינתן התרומה על ידו, יכוין לתת אותה 'לשמה' - לשם הכלי המיוחד שבכוונתו לתרום ליצירתו. באשר למצות 'הקדש' שברצונו לקיים, מעשה ה'הקדש' יתקיים כאשר יביאו את הכלים לחצרות הקודש לעבודה, אזי יקדישו את הכלי בהיותו בחצרות הקודש[85].
מעשה שהיה
קרבן מאתיופיה בירושלים
באחד הימים מתדפק עולה חדש מאתיופיה על שערי מכון המקדש, כשבידיו צרור כסף. העולה, היה נראה נרגש מאד, וביקש לדבר בדחיפות עם הרב ישראל אריאל. להלן סיפורו: לפני כשלש שנים יצאתי מביתי באתיופיה לעלות לישראל. עזבתי הכל בבית ויצאתי רגלי אל המדבר הגדול והנורא. נאמר לי כי בנקודה מסויימת בחוף ים סוף תמתין לנו ספינה, ועלינו להגיע לשם תוך ימים אחדים. עליתי בהרים ירדתי בגבעות. נאמר לי כי שומרי הגבול יכולים לעצור אותי ולחבוש אותי למשך שנים בכלא. היה זה מדבר צחיח, החום הציק, הרעב והצמא. ישבתי לנוח על אבן אחת בתחושה של אפיסת כוחות. כבר שמעתי על משפחות שיצאו לדרך, וחלק מילדיהן לא עמדו במשימה ומתו בדרכם. קמתי ונדרתי: אם אגיע לארץ ישראל אעלה לירושלים ואביא קרבן לה'. הכוחות חזרו אלי, המשכתי, ואכן הגעתי לספינה במועד. בארץ ישראל עבדתי כפועל בנין, מדי פעם שמתי בצד שקל או שנים עבור הקרבן שנדרתי. עתה, משנצטברו כמה מאות שקלים כדי קניית כבש עליתי לירושלים. רק בבואי לרחבת הכותל נודע לי שהמקדש טרם נבנה… ואני לתומי חשבתי שישראל הקימו מקדש מיד עם שחרור ירושלים… עתה מה אעשה! עיניו זלגו דמעות… הרב ניחם אותו והסביר לו, כי נדר בטעות אינו נדר. לאחר התרת נדרים במעמד שלשה, החליט האיש לתרום את הכסף ליצירת מזרק מכלי המקדש. המזרק מוצג במכון כיום הזה בציפיה ליום בו יחלו בהקרבת קרבנות.
הערות שוליים
- ↑ ביצה לו, ב; במשנה.
- ↑ משלי ג, ט.
- ↑ דברים כג, כג. רמב"ם ערכין וחרמין ח, יב.
- ↑ ראש השנה ה, ב. רמב"ם הלכות מעשה קרבנות יד, ד.
- ↑ ערכין פרק ה. רמב"ם הלכות ערכין וחרמין א, ג.
- ↑ ערכין יג, א. רמב"ם שם הלכה ט.
- ↑ תמורה לא, ב. רמב"ם שם ה, ז.
- ↑ משנה ערכין ח, ד. רמב"ם שם ו, א.
- ↑ קדושין כח, ב.
- ↑ רמב"ם ערכין ו, א.
- ↑ עיין משנה וברייתא ערכין כ, ב; רמב"ם מעשה הקרבנות טו, א.
- ↑ ראה ערך 'בדק הבית'.
- ↑ רשב"ם בבבא בתרא עט, א.
- ↑ רש"י בבא מציעא נז, ב; ד"ה 'דאמר שמואל'.
- ↑ נדרים ב, א.
- ↑ שמות לה, כב.
- ↑ רמב"ם מעשה הקרבנות יד, יב.
- ↑ ויקרא כז, ט. רמב"ם ערכין וחרמין ה, ז.
- ↑ ויקרא כב, כג.
- ↑ תורת כהנים אמור פרק ז; ברייתא בתמורה ז, ב; רמב"ם ערכין ה, ה - ו.
- ↑ רמב"ם ערכין ה, ו.
- ↑ ברייתא בתמורה ו, א; רמב"ם ערכין ה, ה.
- ↑ רמב"ם ערכין ה, ה.
- ↑ ספר המצוות לרמב"ם, לא תעשה קז.
- ↑ ספרא בחוקותי פרשה ה, ב - ג.
- ↑ רמב"ם תמורה ד, יא.
- ↑ רמב"ם תמורה ד, יא.
- ↑ ראה ראב"ד הלכות תמורה ד, יא.
- ↑ משנה תמורה לב, א; רמב"ם תמורה ד, יא.
- ↑ כסף משנה תמורה ד, יא; בשם הר"י קורקוס.
- ↑ רמב"ם ערכין ו, ח. ברייתא בתמורה לב, א; מאירי שקלים ד, ד.
- ↑ משנה תמורה כה, ב; רבנו גרשום שם; רמב"ם תמורה ב, ד.
- ↑ משנה תמורה לב, א; רמב"ם ערכין וחרמין ו, ח.
- ↑ רמב"ם ערכין וחרמין ו, יב.
- ↑ משנה ערכין כח, א; רמב"ם ערכין ו, ב; ויקרא כז, כח; תורת כהנים בחקותי פרק יב.
- ↑ ראה 'מעולם המחשבה'.
- ↑ תוספתא ערכין ד, כג; ועיין שבת קכז, ב; "שמא הקדיש כל נכסיו לשמים"; וערכין כג, א - ב "במקדיש כל נכסיו"; רמב"ם ערכין ו, ב.
- ↑ ערכין כג, ב; משנה ערכין כד, א; ורמב"ם ערכין ו, ג; ורמב"ם ג, יד.
- ↑ מדרש תנאים לדברים פרק כג, כד.
- ↑ משנה נזיר ה, א.
- ↑ רמב"ם מעשה הקרבנות יד, יב.
- ↑ משנה שקלים ב, ג; בברטנורא.
- ↑ שקלים ב, ג.
- ↑ רמב"ם שקלים ג, יג.
- ↑ הלכות מעשה הקרבנות טו, ז; וראה שם בראב"ד ובכסף משנה, שהרחיבו את הדיון בהלכה זו.
- ↑ נדרים כט, א – ב; וירושלמי קדושין ג, א.
- ↑ תוספתא תמורה תחילת פרק ג.
- ↑ רמב"ם ערכין וחרמין ו, ט.
- ↑ רמב"ם ערכין וחרמין ו, ט.
- ↑ בבלי בבא בתרא עב, א.
- ↑ רמב"ם מעשה הקרבנות טז, ח.
- ↑ רמב"ם מעשה הקרבנות טז, ח.
- ↑ רמב"ם ערכין וחרמין ד, טו.
- ↑ רמב"ם ערכין וחרמין ד, טו, ו- יז.
- ↑ רמב"ם שבת כג, יד.
- ↑ רש"י ביצה לו, ב.
- ↑ רש"י פסחים סו ב; מאירי ביצה לו, ב.
- ↑ רמב"ם שבת כג יד.
- ↑ שבת קמח, ב; ופסחים סו, ב.
- ↑ רמב"ם ערכין ח, ח.
- ↑ יומא סו, א; ורש"י עבודה זרה יג, א.
- ↑ בכורות נג, א.
- ↑ תוספות עבודה זרה יג, ב; ד"ה 'ירקבו'.
- ↑ אור זרוע פסקי עבודה זרה א סי' קכח וקכט; הג"א עבודה זרה א בשם רבנו תם; רמ"א בשו"ע יו"ד רנח א.
- ↑ ערכין כט, א; רמב"ם ערכין וחרמין ח, י.
- ↑ ערכין כט, א;
- ↑ מרדכי עבודה זרה א, סימן תשצט; רמ"א בשו"ע רנח, א.
- ↑ פסחים נג א; ורש"י שם, ועיין תוספות שם. טור ושולחן ערוך אורח חיים תסט.
- ↑ רש"י ערכין ו, ד. כסף משנה הלכות מתנות עניים ח, ח.
- ↑ רמב"ם מתנות עניים ב, ח.
- ↑ דברים יד כב.
- ↑ רש"י מנחות סו, ב; ד"ה 'מירוח הקדש'; ושם סז, א; ד"ה 'התם'; פירוש הרא"ש חלה ג, ד.
- ↑ משנה פאה שם; רמב"ם מעשר ב, ח.
- ↑ ויקרא יט, כג. ר"ש סיריליאו לירושלמי שם; פני משה שם.
- ↑ תוספתא ערלה פרק א; ירושלמי שם א, ג; רמב"ם מעשר שני י, ז.
- ↑ רמב"ם ערכין וחרמין ח, יג.
- ↑ ירמיהו מא, ה.
- ↑ זבחים סב, א.
- ↑ מצודת דוד שם.
- ↑ עזרא א - ו.
- ↑ רש"י שם.
- ↑ עזרא ח, כה.
- ↑ רבי אחא בשם שמואל ירושלמי ברכות ח, ה.
- ↑ בראשית רבה פרשה סד, י.
- ↑ ראה 'שערי היכל' על מסכת יומא דף סו.