גר

גר: גוי שהצטרף לעם היהודי, קרבנותיו, השלבים בגרותו, וחיובו במצוות שבמקדש.

'בשלשה דברים נכנסו ישראל לברית [במתן תורה]: במילה וטבילה וקרבן'. במילה, שנאמר: כי מולים היו כל העם היצאים מארץ מצרים, הרי שבשעת יציאתם ממצרים מלו, שכן יצאו מכלל בני נח כדי לקבל את התורה ולקבל פני השכינה. ובטבילה, שנאמר: 'וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם'. מכאן למדו חז"ל שלא נכנסו לברית בלא טבילה. ובקרבן, שנאמר: 'וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עלת ויזבחו זבחים שלמים', הרי שהיתה שם הרצאת דמים, כלומר זריקת דם על גבי המזבח, ובשביל כל ישראל הקריבו את הקרבנות. כן נאמר בתורה: 'חוקה אחת לכם ולגר הגר חקת עולם לדרתיכם, ככם כגר יהיה לפני ה. מפסוק זה למדו חז"ל, שכסדר שעשו ישראל ביציאתם ממצרים כן יעשו לדורות, וכשירצה הגוי להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה, יקבל עליו תחילה עול תורה, ויתחייב: מילה, וטבילה והרצאת קרבן. כך היא לשון חז"ל: 'מה אתם במילה וטבילה והרצאת קרבן, אף הגר לדורות במילה וטבילה והרצאת קרבן'. באשר לאשה הרוצה להתגייר, הרי היא צריכה טבילה והקרבת קרבן בלבד. לאחר קיום שלשת הדברים הללו דין הגר והגיורת כישראל לכל דבר.

הבאת הקרבנות כחלק מכניסת הגר לעם ישראל

כניסת ישראל למצות בסיני
לקראת מעמד הר סיני הכינו ישראל את עצמם לקבלת התורה בשלשה דברים: במילה, בטבילה ובהרצאת הקרבן. בציור נראה המזבח לרגלי הר סיני, וכן המצבות והקרבנות שבאמצעותם נכנסו ישראל תחת כנפי השכינה.

נאמר בתורה: 'וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם לדורותיכם, ועשה אשה ריח ניחוח לה' כאשר תעשו כן יעשה'. מפסוק זה למדו חז"ל, שהגר אף על פי שמל וטבל, אם לא הביא את קרבנו אסור לו לאכול קדשים. כמו כן אינו נכנס לעזרת ישראל עד שיביא את קרבנו כשאר מחוסרי כפורים. ומהו קרבן הגר? עולת בהמה או שתי תורים או שני בני יונה ושניהם עולה. הביא פרדה [גוזל אחד עוף] אחת בשחרית אוכל קדשים בערב ויביא את הפרדה השניה מאוחר יותר, שקרבנו של גר עולת בהמה או שני בני יונה או שתי תורים. ורשות ביד הגר להביא בנוסף, בהמה לשלמים כשם שהביאו ישראל במעמד הר סיני, ככתוב: 'וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עלת ויזבחו זבחים שלמים לה. מכאן למדו חכמים, שכשם שישראל הביאו לרגלי הר סיני עולות ושלמים בעת שנכנסו תחת כנפי השכינה, כך גם הגר רשאי להוסיף ולהביא קרבנות כנ"ל, לפיכך, אם נדר להביא שלמים יביא את נדרו. משחרב הבית ולא ניתן להקריב קרבן, התקינו חז"ל, שהגר יפריש כסף עבור קרבנו, ולכשיבנה המקדש יקנה בכספו את קרבנותיו. משלא נבנה המקדש מיד עם חורבנו, חשש רבי יוחנן בן זכאי שמא יהנה הגר מן הכסף, ויבוא לכלל מעילה, לפיכך קבע, שאין צורך בהפרשת הכסף לקרבן וכשיבנה המקדש יביא את קרבנו.

הגר כישראל לכל המצוות והקרבנות

שלש פעמים השוותה התורה את דין הגר לדין עם ישראל, וזאת, דווקא בענין הקרבנות, ומשם למדו חז"ל שדין הגר כדין ישראל לכל המצוות שבתורה:

א. לראשונה נאמר בתורה בענין קרבן פסח: 'תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם', ומפסוק זה למדו חז"ל לחייב גר במצוות הקשורות להקרבת קרבן פסח . עוד נאמר: 'והיה כי יגור אתך גר ועשה פסח... והיה כאזרח הארץ', ומפסוק זה המגדיר את הגר כאזרח, למדו חז"ל לחייב גר בכל המצוות האמורות בתורה ככל אזרח בישראל.

ב. בשנית נאמר בענין פסח שני: 'והיה כי יגור אתכם גר ועשה פסח... חוקה אחת יהיה לכם ולגר ולאזרח הארץ', אף מכאן למדו חז"ל שהשוה הכתוב גר לאזרח הארץ לכל מצוות שבתורה.

ג. בשלישית נאמר בענין נסכים: 'תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם', ואמרו חכמים: 'בא הכתוב והשוה הגר לאזרח לכל מצות שבתורה'. מעתה כל הגוים כולם, כשיתגיירו ויקבלו עליהם כל המצות שבתורה הרי הם כישראל לכל דבר.

מהלכות הגר במקדש

א. גר שנתגייר בין פסח ראשון לפסח-שני, יש אומרים שפטור מלעשות פסח שני, הואיל והיה פטור מפסח ראשון. שהרי גוי היה בפסח ראשון, ואילו פסח שני אינו אלא תשלומים למי שלא עשה את הראשון, שהיה אנוס. מעתה, גר זה שלא התחייב בפסח ראשון, ממילא פטור הוא מפסח שני. מאידך יש מי שאומר, שחייב לעשות פסח שני, זאת, מפני שלדעתו פסח שני אינו תשלומין לראשון, אלא כעין רגל בפני עצמו שנקבע לישראל לעשותו, מעתה, חל על הגר חיוב לעשות פסח שני כשאר ישראל שנדחו לרגל זה, וכך נקבע להלכה, שגר שהתגייר בין פסח ראשון לשני חייב בפסח שני.

ב. גר שנתגייר בערב פסח, מן הדין, היה צריך לשחוט עליו קרבן פסח ויאכל עם כולם כנ"ל. עם זאת, כיון שבין כה וכה לא יוכל לטבול היום, שכן הלכה היא, שגר שנימול שוהה ימים אחדים עד שיתרפא מן המכה ואחר כך טובל לגירותו, לפיכך, גזרו חכמים שאין שוחטים עליו פסח. וטעמו של דבר, שמא לשנה הבאה יטמא למת, ויאמר: אשתקד כך עשו לי ישראל, שמלתי וטבלתי בערב פסח ואכלתי בלילה מן הפסח - וגם השנה אעשה כן, ולא ידע שעכשיו כשהוא ישראל, ונטמא למת, צריך שבעה ימים להטהר מטומאת מת.

ג. גר שנתגייר, וילדה פרתו בכור, ואין ידוע מתי ילדה, האם הבכור נולד לאחר גירותו וחייב בבכורה, או נולד קודם לכן ופטור, דין בכור זה שנולד, שהוא בכור מספק.

ד. בענין ביכורים נחלקו חכמים, האם גר המביא ביכורים, קורא בעזרה את 'מקרא ביכורים'. יש אומרים שמביא ביכורים ואינו קורא, זאת, מפני צריך לומר: 'אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו' והוא אינו יכול לומר כן, שהרי אינו מבני אברהם יצחק ויעקב. ויש מי שאומר, שכלל הגרים אינם קוראים מקרא ביכורים, לא כן בני קיני חתן משה, שקיבלו נחלה זמנית בארץ, את דושנה של יריחו, לפיכך הגדל באדמתם מביאים ממנו ביכורים וקוראים. לעומת דעות אלה קיימת דעה האומרת, שהגרים כולם מביאים ביכורים וקוראים, שכן, הגר שנכנס תחת כנפי השכינה, הוא בן לאברהם אבינו, שעליו נאמר: 'אב המון גוים נתתיך', ויכול להביא ביכורים מאדמתו בארץ שניתנה לאברהם, ואף לקרוא 'אשר נתת לאבותינו' וכך נפסק להלכה.

מעולם ההלכה

הגר מביא ביכורים למקדש וקורא – 'אשר נשבעת לאבותינו'

הרמב"ם באיגרתו לעובדיה הגר, מרים על נס את מעמדו של הגר בישראל והיותו בן ישיר לאברהם אבינו: 'אל יהא יחוסך קל בעיניך! אם אנו [ישראל] מתייחסים לאברהם יצחק ויעקב - אתה מתייחס למי שאמר והיה העולם... ומפני זה יכול גר לומר [בעת שמביא ביכורים למקדש] – 'לאבותינו לתת לנו'. לפי שאברהם היה אב לכל העולם, לפי שהוא לימדם אמונה [ואמרו בירושלמי]... הגר מביא ואינו קורא... זהו סתם משנה. והיא לר' מאיר ואינה הלכה [אלא - הגר מביא ביכורים וקורא] שנאמר לאברהם: אב המון גויים נתתיך! הרי הוא אב לכל העולם כולו [לגרים], שנכנסין תחת כנפי שכינה. ולאברהם היתה השבועה תחילה שירשו בניו את הארץ [וממילא זכו בה הגרים שהם בניו]... הנה נתברר לך, שיש לך לומר: אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו. ושאברהם אב לך, ולנו, ולכל הצדיקים הנלווים אליו... כתב משה ב"ר מימון זצ"ל'.