מליחה

מליחה בהקשר של עבודות ההקרבה במקדש, משמעותה מצות עשה למלוח את הקרבנות קודם הקטרתם על גבי המזבח.

(אין לבלבל זאת עם מליחת בשר לצורך הכשרתו מדם, דין הנוהג גם בבשר חולין).

עַל כָּל-קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח

— ויקרא ב, יג

נאמר בתורה: "עַל כָּל-קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח", מכאן למדו חז"ל, כי מצות עשה למלוח את כל הקרבנות והמנחות טרם הקטרתם על המזבח. להלכה, אסור להקריב שום קרבן ללא מלח, והמקריב בלא מלח, עובר בלא תעשה, של "וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱ‐לֹהֶיךָ". כמו כן, המלח בא משל ציבור ולא מתרומת היחיד.

הקרבנות הנמלחים

כל העולה על המזבח צריך מליחה, למעט יין, נסכים, דם, ועצים. בגמרא מובאת מחלוקת, בשאלה, האם יש צורך למלוח את הקטורת? - חכמים סוברים, שהקטורת צריכה מליחה, ויש מן התנאים האומר, שאינה צריכה מליחה. הברייתא המונה את סממני הקטורת מזכירה בין הסממנים שהיו נותנים בקטורת גם מלח סדומית[8][./מליחה#cite_note-הערה8-8 [8]].

ואכן, נפסק להלכה בדברי הרמב"ם: "אין לך דבר שקרב למזבח בלא מלח, חוץ מיין הנסכים והדם והעצים, ודבר זה קבלה ואין לו מקרא לסמוך עליו", ומפורש בדבריו, שהקטורת צריכה מלח מאחר שלא מנאה ברשימת הדברים הפטורים ממליחה.

שיעור המליחה

לכתחילה צריך שהמלח יכסה את האבר הנמלח מכל צדדיו, כמו במליחת צלי. בדיעבד, די בכל שהוא, וגם אם מלח הכהן גרגר אחד של מלח – הקרבן כשר.

סוג המלח ומקורו

המלח הנצרך לכתחילה הוא מלח סדומית – מלח הבא מן הים, ופעולתו חזקה, ומכל מקום כל סוגי המלח כשרים, כולל כאלו הבאים מהיבשה ופעולתם חלשה יותר.

מליחת הקרבנות על כבש המזבח בציור נראה מקום המליחה של בשר הקרבנות, שהיה על כבש המזבח (מנחות כא, ב). כן נראה המלח שהיו הכהנים מפזרים על הכבש בעת העבודה על המזבח, וכלשון המשנה (עירובין קד, א): "בוזקין את המלח על גבי הכבש בכדי שלא יחליקו".

דין קרבן הקרב בלא מלח

נאמר בתורה: "וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱ‐לֹהֶיךָ", ומכאן למדו חז"ל שהמקריב בלא מלח לוקה, עם זאת הקרבן כשר, שנאמר: "עַל כָּל-קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח" – למצווה ולא לעכב. לעומת זאת, במנחות הדין שונה, ומנחה שלא נמלחה – פסולה, והמלח מעכב בהן בשעת הקמיצה[15][./מליחה#cite_note-הערה15-15 [15]], ככתוב: "וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱ‐לֹהֶיךָ"".

מקום המליחה

בדברי חז"ל מוזכרים שלושה מקומות, בהם היו מולחים את הקרבנות: בלשכת- המלח מולחים עורות קדשים, על גבי הכבש מולחים את אברי הקרבנות, ובראש המזבח מולחים את הקומץ, הלבונה, וכן מנחות הנשרפות ועולת העוף[17][./מליחה#cite_note-הערה17-17 [17]].

דין מעילה במלח

נאמר בגמרא: "מלח שעל גבי האבר - מועלין בו, שעל גבי הכבש ושבראשו של מזבח - אין מועלין בו", וכך נפסק להלכה.

בראי האגדה ומחשבת ישראל

ברית מלח - טעמי המצוה

טעמים שונים מצינו בדברי חז"ל והראשונים למצות התורה להוסיף מלח לכל קרבן.

במסכת ברכות ה, א; מובא: "נאמר 'ברית' במלח, ונאמר 'ברית' ביסורין [בתוכחה]; נאמר ברית במלח... 'ולא תשבית מלח ברית', ונאמר ברית ביסורין... 'אלה דברי הברית'. מה 'ברית' - האמור במלח - מלח ממתקת [ומטעימה] את הבשר, אף ברית האמור ביסורין - יסורין ממרקין כל עוונותיו של אדם [ובכך זוכה לחיים]".

טעם אחר מצינו בדברי הרמב"ם ב'מורה נבוכים' ג, מו: "מפני שעובדי עבודה זרה... היו בוחרים להקריב העניינים המתוקים, ומתבלים קרבניהם בדבש... ולא תמצא בדבר מקרבנותם מלח, מפני זה הזהיר השם מהקריב 'כל שאור וכל דבש' [כמותם] וציוה בהתמדת המלח – 'על כל קרבנך תקריב מלח'".

טעם נוסף מובא בספר החינוך (מצוה קיט): "משרשי מצות הקרבן, להכשיר ולהיישיר נפש המקריב אותו... ולעורר נפשו של מקריב... והמלח [יש] בו גם כן מהשורש הזה... כי כל דבר מבלי מלח לא יערב לאיש - לא טעמו ולא אף ריחו. ומלבד זה יש במלח עניין אחר רומז, כי המלח מקיים כל דבר, ומציל [מן] ההפסד והריקבון. וכן במעשה הקרבן - ינצל האדם מן ההפסד, ותשמר נפשו ותשאר קיימת לעד".