קמיצה

קמיצה היא אחת מן העבודות הנעשות במנחה, ועניינה, לקיחת קומץ מן הסולת לשם הקטרה על המזבח. ארבע עבודות עיקריות מתקיימות במנחה. הראשונה שבהן היא ה'קמיצה', כלומר הכנסת כף היד לכלי שבו נמצאת סולת המנחה, ולקיחת מעט סולת ביד לצורך הקטרת הקומץ על המזבח. הקמיצה היא עבודה מעבודות הכהונה, וכשרה רק בכהן. עבודה זו נעשית בכל המנחות הקרבות על גבי המזבח, בין מנחת יחיד ובין מנחת הציבור, פרט למנחת כהן ומנחת נסכים הקרבות כליל על המזבח.

מצוות הקמיצה

נאמר בתורה: "וקמץ משם מלוא קומצו מסולתה ומשמנה על כל לבונתה, והקטיר הכהן את אזכרתה המזבחה". הקמיצה, היא אחת מן העבודות העיקריות הנעשות בקרבן המנחה, ועניינה, נטילת סולת מן המנחה הנקמצת בין אצבעות כף היד, להקטרתה על גבי המזבח.

הקמיצה אינה כשרה אלא בכהן כשר, ואינה נעשית אלא בימין ככל העבודות במקדש. הקמיצה במנחות כמוה כשחיטה בזבחים, לפיכך, כל החושב אחת מן המחשבות הפוסלות בהקרבת בהמות קדשים, וחשב מחשבות אלו בשעת הקמיצה - פוסל בכך את המנחה. כמו כן הלכה היא, שכל הפסולים לעבודה שקמצו - הקמיצה פסולה.

אופן הקמיצה

פעולת כף היד והאצבעות בקמיצה

יש מי שפירש את פעולת האצבעות בעת הקמיצה כדלהלן: "צידו של אצבעותיו למטה", ונראית כוונתו, שהכהן מניח את כף ידו על גבי הסולת במאונך - כשהאגודל כלפי מעלה, וצידן של האצבעות כלפי מטה, וכך משקע את כף היד לתוך המנחה, כאילו חותכה בסכין.

לשיטה זו שני ביאורים אפשריים: יש מבארים שתחילה הכהן מכופף את אצבעותיו ועושה אותן כמין כף, ורק אחר כך מכניס את ה'כף' למנחה. מאידך, יש מבארים שהכהן מכניס את אצבעותיו למנחה כשהן ישרות ורק משהשקיע את היד בתוך הסולת מכופף אותן.

שיטה אחרת: הקמיצה נעשית כשכף היד מונחת כולה על גבי הסולת וגב היד כלפי מעלה, ו'פס היד' - התוך של כף היד – כלפי מטה. הכהן מניח את כף ידו הפשוטה על המנחה, ומכופף את אצבעותיו לתוך המנחה לכיוון כף ידו, ומה שמתקבץ בין האצבעות וכף היד - הוא הקומץ.

הקומץ והלבונה בתמונה נראה הקומץ של הסולת לאחר שנקמצה המנחה, והקומץ ניתן בכלי אחר. לקומץ זה הוסיף הכהן את הלבונה. את שניהם העלה הכהן לראש המזבח, מלח אותם במלח ונתנם על אש המערכה.

בכמה אצבעות קומצים

בעניין השאלה בכמה אצבעות קומצים, נאמרו דעות שונות: יש אומרים שחופה שלוש אצבעות עד שמגיע על פס ידו וקומץ, כלומר, פושט שלוש מאצבעותיו: האצבע, האמה והקמיצה, מקבץ בהן את הסולת וסוגר את אצבעותיו עד שמגיעות לסוף כף היד, ובכך, כף ידו שכנגד שלוש אצבעותיו מלאה בסולת. וכן אמרו חכמים, שהקמיצה כוללת מחיקה, זאת בשתי מנחות בלבד: "'מלא קומצו' כיצד? חופה שלוש אצבעותיו על פס ידו וקומץ. ב[מנחת] מחבת ובמרחשת [בלבד] מוחק בגודלו מלמעלה ובאצבע קטנה מלמטה".

לאור האמור, הקמיצה היא בשלוש אצבעות, שכן, יש סוברים, שדרכם של בני אדם שקומצים בשלוש אצבעות בלבד, ואילו האגודל והזרת נועדו למחיקה. ודווקא במנחות בהן הקמיצה נעשית לאחר טיגון הסולת, כבמנחת מחבת ומרחשת, ופתיתי הסולת כבר נאפו והם קשים, יש למחוק ולהשוות את הסולת מלמעלה ומלמטה. לאור האמור מובן מדוע הגדירו חכמים את הקמיצה, כאחת מעבודות הקשות שבמקדש, מפני שקשה להשוות את הקומץ במדויק, באופן שלא יהיה לא חסר ולא יתר. ויש שנראה מדבריהם שבכל המנחות יש למחוק ולהשוות, אלא שבמנחות האפויות הדבר קשה יותר, וכדעה זו הכריעו ראשונים רבים.

לעומת השיטה שקומצים בשלוש אצבעות, יש סוברים, שאופן הקמיצה הוא כדרך שרגילים בני האדם לקמוץ בחמש אצבעות, וזאת כוונת המשנה כשסתמה דבריה: "כיצד הוא עושה פושט את אצבעותיו על פס ידו". ולפי זה אין הקמיצה עבודה קשה מעבודות המקדש, אלא הכהן הקומץ פותח את כף ידו, מכניס אותה לכלי ומקבץ מסולת המנחה לא רק בשלש אצבעות אלא בכל אצבעותיו, ככל שנכנסת הסולת לתוך כף ידו. ויש שכתבו לחלק בין מנחת סולת למנחות האפויות, שבמנחת סולת קומצים בארבע אצבעות, ואילו במנחות האפויות בשלוש בלבד.

המנחות הנקמצות

כל המנחות הקרבות על המזבח טעונות קמיצה: כל סוגי מנחת נדבה, שהן: סולת; מחבת; מרחשת; חלות ורקיקין. כמו כן, מנחה שהתנדבו גוים, מנחת נשים, מנחת העומר, מנחת חוטא ומנחת סוטה.

מנחה שהביא כהן אינה נקמצת, בין מנחת חביתין בין מנחת חינוך ובין מנחת נדבה, שנאמר: "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל", שאין מביאים ממנה קומץ בלבד אלא הכל עולה על אש המערכה. יש מן התנאים הסובר שמנחת חוטא של כהן נקמצת, ואין הלכה כן.

באשר למנחה של בת כהן שטרם נישאה, או הנשואה לישראל, דינה ככל מנחת ישראל, ונקמצת. כך גם מנחה של אישה הנשואה לכהן, בין כהנת בין ישראלית, נקמצת.

קמיצה בשלש אצבעות בציור נראה הכהן כשהוא קומץ את הסולת בשלש אצבעות, כאחת השיטות בגמרא; בבוהן ידו הוא מוחק למעלה, ובאצבע זרת הוא מוחק מלמטה.

מדיני הקמיצה

הקמיצה כשרה בכל מקום בעזרה ואינה טעונה צפון, אפילו קמץ בהיכל כשרה. מותר לקמוץ מכלי שעל גבי קרקע ואין צריך כהן שיגביה את הכלי. לפני הקמיצה יש לסלק את הלבונה לצד אחד כדי שהקמיצה תהיה רק מן הסולת, שאם קמץ עם מעט לבונה הקמיצה פסולה. יש לקמוץ ממקום שהשמן מרובה, שנאמר: "וקמץ משם מלא קומצו מסולתה ומשמנה". יש אומרים שכמות הסולת שבקמיצה צריכה להיות לפחות כשיעור שני זיתים, ויש סוברים שאין צורך בכך. להלכה נקבע, שאין קומץ פחות משני זיתים.

לאחר הקמיצה מניח הכהן את הקומץ בכלי שרת ובכך מתקדשת הקמיצה. וחוזר הכהן ומלקט את כל הלבונה שנותרה בכלי, ונותנה על הקומץ, מעלה את שניהם על המזבח, מולח אותם ומקטירם.

שינויים במעשה הקמיצה

יש לקמוץ ולוודא שהקמיצה מדויקת וכף היד מלאה סולת כנדרש, וכן דרשו חכמים את הביטוי: "מלוא קומצו" - שלא יהיה מבורץ, היינו, שלא תהא הסולת מבצבצת מבין האצבעות. מאידך אמרו שלא יקמוץ מעט מדי בראשי אצבעותיו בלבד. כמו כן הלכה היא, שאין לעשות כלי מדידה המכיל בדיוק את מידת הקומץ, ומעתה יטול הכהן את הסולת באמצעות כלי, אלא יש לקמוץ את הסולת דווקא באצבעותיו מכלי המנחה. הלכה אחרת; אם קמץ ועלה בידו דבר נוסף חוץ מן הסולת, כגון מלח או לבונה או צרור, הקמיצה פסולה.

שלש צורות אפשריות לקמיצה – ופירושם

מצינו דיון בגמרא באשר לשלוש צורות אפשריות של קמיצה:

א. בראשי אצבעותיו.

ב. מלמטה למעלה.

ג. מן הצדדים.

יש מבארים, שקמיצה בראשי אצבעותיו היא, כאשר גב ידו למעלה וכף ידו למטה, והוא מכניס אצבעותיו לכלי המנחה ומכופף אותם לכף ידו, ומה שמתקבץ הוא הקומץ.

באשר לקמיצה 'מלמטה למעלה', הכוונה היא, שנעשית לשיטה זו באופן הפוך, גב היד מופנה כלפי מטה ואילו כף היד מכוונת כלפי מעלה, והכהן משקע את אצבעותיו בתוך הסולת כשידו פשוטה, ומכופפן באופן שהקומץ עולה ונתפס בידו.

'קמיצה מן הצדדים' פירושו, שהכהן מניח את ידו הפשוטה על הסולת כשגב היד מופנה כלפי מטה, והולך ומשקיע את ידו מימין לשמאל, עד שהסולת נכנסת לכף ידו. להלכה, אם קמץ באופנים הללו, לא יקטיר את הקומץ, אך אם הקטיר המנחה כשרה ואין צריך להביא אחרת.

מן המדרש

כוחו של קומץ המנחה

בגמרא מגילה טז, א; (וכן במדרש אסתר רבה י, ב) מתואר, כיצד מצא המן את ישראל עוסקים בהלכות קומץ המנחה של העומר. היה זה ביום ששה בניסן, למחרת יום טוב של פסח והיו בתענית, ובאותו יום היו מקריבין עומר בבית המקדש בירושלים. בא המן אצלם ושאל: במה אתם עוסקים? אמרו לו: במצוות העומר, ככתוב: 'ואם תקריב מנחת בכורים לה. הלכות קמיצה הראו לו... שהיו קומצין מן העומר... אמר להם המן: כמה הוא שווה? אמרו לו עשר מעות!... אמר להם: קומו! שנצחו עשר מעות שלכם, שאתם קונים בהם שעורים לעומר, את עשרת אלפים ככר כסף שלי.

מרדכי היהודי מלמד את יהודי שושן הלכות קמיצה בציור נראה מרדכי היהודי בשושן כשהוא מלמד את הלכות קמיצה ליהודי שושן הבירה. היה זה היום השלישי לצום, ומרדכי לימד את ההלכות הנוהגות ביום זה במקדש בירושלים, וביניהן הקמיצה שהתקיימה בעומר השעורים המוקרב בירושלים. בפתח נראה המן והסוס השומע את מרדכי, ואומר: הקומץ הדל של העומר שלכם ניצח את עשרת אלפים ככר כסף שלי.