עולת העומר

עולת העומר היא כינוי לכבש הקרב כעולה יחד עם מנחת העומר בששה עשר בניסן.

נאמר בתורה: "ועשיתם ביום הניפכם את העומר כבש תמים בן שנתו לעולה". מכאן שביום הנפת העומר - הוא היום השני של פסח, בט"ז ניסן, נצטוו ישראל להקריב כבש לעולה יחד עם מנחת העומר, זאת, בנוסף לקרבנות המוספים של פסח.

מהלכות הקרבת העולה

קציר העומר.

הקרבת העומר קודמת לכבש העולה, וכבש העולה קרב לפני תמיד של בין הערביים. זמן עולת העומר קבוע בתורה "למחרת השבת" - בששה עשר בניסן, לפיכך דוחה קרבן זה את השבת ואת הטומאה - ככל קרבן שזמנו קבוע.

נסכים מיוחדים בעולת העומר

את הסולת מביאים כנסכי איל (ולא כנסכי כבש) - שני עשרונים סולת בלולים ברביעית ההין שמן. את היין מביאים כרגיל, רביעית ההין.

מעולם המחשבה

טעם המצוה

"יש להבדיל בקרבנות ציבור בין באים אחד בין באים שנים. הבדל כעין זה מבואר בפרשת חצוצרות (במדבר י, ג - ד): אם ביקשו לקרוא את הנשיאים והראשים - המייצגים את כלל האומה כיחידה אחת - היו תוקעים בחצוצרה אחת; אך אם ביקשו לקרוא את העדה [שבטי ישראל] על כל חבריה... היו תוקעים בשתי חצוצרות [להזעיק כל יחיד ויחיד]. כעין זה יש לומר גם ביחס לקרבנות ציבור. פר אחד, איל אחד, כבש אחד מבטאים את הכלל כיחידה אחת; ואילו שני פרים, שני אילים, שני כבשים הם ביטוי לכלל על כל פרטיו... על - פי זה יש לבאר את המשמעות של שני עשרונים סולת הנלווים לכבש האחד [המופיעים דווקא] בקרבן העומר. וזו המשמעות הרמוזה בהם: אל יהא כלל ישראל שרוי בעושר, שעה שיחידים סובלים חרפת רעב. אלא הכלל יתברך בעושרו, רק אם כל חבריו ערבים זה לזה: אם הובטח, שאין בו יחיד חסר לחם, וכל פרט שבכלל זכה ל'עשרון שלו' [ולמזונו ההכרחי אזי מביאים גם שמן ויין]. כנגד זה 'השמן והיין' [המבטאים עושר] הובטחו רק לכלל כיחידה אחת... 'כי לא - יחדל אביון מקרב הארץ'" (רש"ר הירש ויקרא כג, יב).