אשם נזיר

אשם נזיר הוא אחד משלשת הקרבנות שמביא נזיר אשר נטמא למת, אחרי טהרתו.

קרבנות הנזיר

ישנם שני מצבים בהם חייב נזיר להביא קרבנות מתוקף נזירותו, וסוג הקרבנות משתנה לפי המצבים השונים :

האחד - בהשלמת ימי הנזירות. כל נזיר שתקופת נזירותו קצובה, (בניגוד לנזיר עולם, ונזיר שמשון), חייב להביא קרבנות במלאת ימי נזירותו, כבש לעולה, כבשה לחטאת ואיל מיוחד לשלמים, הנקרא איל נזיר.

השני - נזיר שנטמא למת במהלך ימי נזירותו - בין בשוגג בין במזיד, ואפילו באונס - מביא שלשה קרבנות אחרים: עולת העוף, חטאת העוף וכבש לאשם. בענין זה נאמר בתורה: 'וכי ימות מת עליו בפתע פתאם וטמא ראש נזרו... וביום השמיני יביא שתי תורים או שני בני יונה... ועשה הכהן אחד לחטאת ואחד לעולה... והביא כבש בן שנתו לאשם והימים הראשנים יפלו.

נזיר שנטמא והלכותיו

הנזיר וקרבנותיו
נזיר טמא מביא איל לאשם (כדוגמת האיל בציור)

על הנזיר חלים שלשה איסורים: איסור תגלחת, איסור שתיית יין ואכילת כל היוצא מן הגפן, וכן איסור טומאה למת. במידה ונטמא הנזיר בטומאת מת - ספירת נזירותו נפסקת, וכל אותם ימים שמנה לנזירותו בטלים, וצריך למנות את ימי נזירותו מחדש.

כשאר טמאי מת גם הנזיר שנטמא מונה שבעת ימים לטהרתו כדי להטהר מטומאתו. ביום השביעי, לאחר הזאת מי אפר פרה אדומה מגלח הנזיר את ראשו, וביום השמיני (או לאחר מכן, אם התעכב מסיבה כלשהי), מביא הנזיר שלשה קרבנות: שנים מן העוף; חטאת- נזיר, ועולה, ואחד מן הבהמה - כבש לאשם, הנקרא 'אשם נזיר'. לאחר הבאת שלשת הקרבנות הנ"ל, מתחיל הנזיר למנות מחדש את ימי נזירותו.

אשם נזיר - האם מעכב בהתחלת הנזירות מחדש

בגמרא דנים בשאלה: האם הבאת אשם נזיר לקרבן על המזבח מעכבת את תחילת קבלת הנזירות מחדש? הדבר שנוי במחלוקת תנאים. להלכה נפסק, שאין האשם מעכב.

דין אשם נזיר

האשם מובא מכבש בן שנה. לא נקבע לו מחיר בתורה, אך מצוה מן המובחר להביא כבש בשווי סלע.

אשם נזיר אינו טעון הבאת נסכים .

אשם נזיר – כקנס

מבין הקרבנות שמביא הנזיר שנטמא, שנים מהם מובאים לכפרה על כך שהנזיר נטמא למת. לעומת זאת האשם אינו בא אלא על העבר, כלומר, כשם שהימים הראשונים נפלו ואין מחשיבים אותם כנזירות, כן האשם מצטרף לימים אלה כקנס לנזיר, כדי שיגביר את זהירותו להבא מכל טומאה.

ייחודיותו של אשם נזיר

אשם נזיר הוא ייחודי בכך שהוא בא דווקא מן הכבשים, בניגוד לרוב האשמות שהם באים מן האילים בלבד. האשם הנוסף היחיד שבא מן הכבשים הינו אשם מצורע.

מן האגדה

מעשה בנזיר אחד מן הדרום 'אמר רבי שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזירות אלא אחד. מעשה ובא אלי אחד נזיר מן הדרום, וראיתיו יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים. נמתי לו: מה ראית לשחת שער זה הנאה? נם לי: רועה הייתי בעירי והלכתי למלאות מים מן המעין, ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז עלי יצרי וביקש לטורדני מן העולם. נמתי לו: רשע! למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד ליעשות עפר רמה ותולעה? העבודה שאגלחך לשמים! מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו. ואמרתי לו: בני! כמותך ירבו נוזרי נזירות בישראל!' (נדרים ט, ב. תוספתא נזיר ד)