גיד הנשה
גיד הנשה הוא איבר בבעלי חיים שנאמרו בו דינים ואיסורים מיוחדים: איסור אכילת גיד הנשה, חיוב נטילתו מקרבן בהמה בטרם הקרבה על גבי המזבח ואיסור הקטרתו. גיד הנשה שעל כף הירך, אסור באכילה, שנאמר: 'על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, אשר על כף הירך... כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה'[1]. מכאן אזהרת התורה לבני ישראל שלא לאכול את הגיד, ואם אכל לוקה[2]. איסור גיד הנשה נוהג בקדשים, הן באשר לאיסור אכילתו מבהמת הקרבן, והן בעת הקרבתה על גבי המזבח[3].
אכילת גיד הנשה מבהמת קדשים
איסור אכילת גיד הנשה נוהג בקדשים הנאכלים, כגון בעת אכילת קרבן פסח לכל אדם, וכך באשר לכהן הבא לאכול חטאת או אשם, חובה עליהם ליטול את גיד הנשה. באשר לקרבן עולה שאינו נאכל, אף ממנו יש ליטול את גיד הנשה[4]. יסוד האיסור מבואר בגמרא, שכן, איסור גיד הנשה נוהג בבהמה בטרם הקדישו אותה, ובעת ההקדשה נשאר איסור גיד הנשה בעינו, אלא שנוסף עליו איסור קדשים, ממילא, יש בבהמה זו שני איסורים: איסור גיד הנשה ואיסור הקדש[5].
גיד הנשה בוולד קדשים
ולד של בהמת הקדש, כיון שבא לעולם בקדושה, שהרי התקדש עוד במעי אמו וקדושתו מבטן, משהתפתח גיד הנשה בגופו לאחר מכן, יש מקום לומר, שאין איסור גיד הנשה חל על אותה בהמה, מאחר, שאיסור קדשים קדם בהפרש זמן להופעת איסור גיד הנשה, וכלל הוא בהלכה, שאין איסור חל על איסור[6]. מצינו דיון בשאלה זו בגמרא,לכשיביאו קרבן זה למקדש, האם יהיה מותר לאכול את הבהמה כמות שהיא עם גיד הנשה, או שיטלו אותו ממנה, ולא הוכרע הדבר למעשה[7].
גיד הנשה בקרבן פסח
כשאדם צולה את הפסח בתנור ובא לאוכלו, חותך את הבשר אחר צלייתו באש ואוכלו, וכשמגיע לגיד הנשה, מוציאו ומניחו עם שאר הגידים[8]. אין חותכים את בשר בהמת קרבן פסח בטרם נצלה, אלא צולים את הקרבן בשלימותו, ובשרו נחתך בעת אכילת הקרבן. עם זאת, אם נטל את גיד הנשה בטרם נצלה, לא נפסל הקרבן[9]. ויש אומרים, שחובה ליטול את גיד הנשה מן הבהמה בטרם צליית הקרבן[10].
הקרבת גיד הנשה בקרבן עולה
כשמביאים את הבהמה להקרבה על גבי המזבח, והגיד מחובר בירך: רבי סובר שמקריבים אותו, שהרי הכל עולה כליל באש[11], וחכמים סוברים שאסור להקריבו, משום שאינו ממשקה ישראל, כלומר, שצריך הקרבן להיות מן המותר באכילה לישראל, ואילו גיד הנשה אסור לישראל באכילה[12]. להלכה נפסק כדעת חכמים, שאין להקריבו[13]. באשר לצורת הסרת גיד הנשה, מובא בגמרא, שאין להסירו בעת הניתוח בבית המטבחיים, שכן, אין זה כבוד הקרבן להביא ירך מפורעת למזבח[14], לפיכך מסירים אותו רק בראש המזבח, ונותנים אותו על גבי הדשן שבאמצע המזבח, וממשיך וזורק את כל האיברים לאש המערכה[15]. באשר לגיד הנשה של קרבן שלמים, שהקרבן נאכל על ידי בעליו, וכן חטאת ואשם הנאכלים על ידי הכהנים, מובא בגמרא, שהכהן חולץ את גיד הנשה בעזרה וזורקו לאמת המים[16].
טעמה של מצוות גיד הנשה
'משרשי מצוה זו [של גיד הנשה]: כדי שתהיה רמז לישראל. שאף על פי שיסבלו צרות רבות בגליות מיד העמים ומיד בני עשו [עם זאת] שיהיו בטוחים שלא יאבדו, אלא לעולם יעמוד זרעם ושמם, ויבוא להם גואל ויגאלם מיד צר. ובזכרם תמיד ענין זה, על ידי המצוה שתהיה לזכרון, יעמדו באמונתם ובצדקתם לעולם. ורמז זה הוא, לפי שאותו מלאך שנלחם עם יעקב אבינו, שבא בקבלה שהיה שרו של עשו, רצה לעקרו ליעקב מן העולם הוא וזרעו ולא יכול לו, וציערו בנגיעת הירך. וכן זרע עשו מצער לזרע יעקב, ולבסוף תהיה להם ישועה מהם. כמו שמצינו באב [יעקב] שזרחה לו השמש לרפואתו ונושע מן הצער - כן יזרח לנו השמש של משיח, וירפאנו מצערנו ויגאלנו.
הערות שוליים
- ↑ בראשית לב, לג.
- ↑ משנה חולין צו, א. ספר המצות לרמב"ם לא תעשה מצוה קפג, חינוך מצוה ג. רמב"ם מאכלות אסורות ח, א.
- ↑ חולין צ, א.
- ↑ חולין צ, א. רמב"ם מאכלות אסורות ח, א.
- ↑ חולין פט, ב.
- ↑ יבמות יג, ב. רמב"ם איסורי ביאה יז, ח: 'כלל גדול הוא בכל איסורים שבתורה שאין איסור חל על איסור'. אלא א"כ היו שני איסורין באין כאחת, או שהיה האיסור האחד מוסיף דברים אחרים על אותו האיסור, או אם היה כולל דברים אחרים עם איסור זה.
- ↑ הדבר אמור לפי מ"ד שולדות קדשים ממעי אמם נתקדשו. ראה חולין פט – צ. שם נדון ענינו של ולד חולין בהרחבה, ולא הובא הדבר לענין הלכה ברמב"ם.
- ↑ רמב"ם קרבן פסח י, יא. ואין חוששים שהבשר יבלע את טעם האיסור, לפי שהגידים קשים, ממילא אינם נותנים טעם.
- ↑ עיין ברמב"ם שם, שכתב, שלא נהגו לחתוך את איברי קרבן פסח בטרם נצלה, אך אם חתכו, בדיעבד כשר.
- ↑ ראב"ד שם.
- ↑ שכן כתוב: 'והקטיר הכהן הכל המזבחה'.
- ↑ חולין צ, א.
- ↑ רמב"ם מעשה קרבנות ו, ד.
- ↑ חולין צ, ב. רש"י ד"ה 'מעלהו'.
- ↑ חולין צ, א. רמב"ם מעשה קרבנות ו, ד.
- ↑ חולין צ, ב. רש"י שם.