פסולי עבודה

פסולי עבודה הם הכהנים הפסולים לעבודת הקרבנות במקדש.

עבודת הקרבנות נעשית על ידי כהן כשר מזרע אהרן שאין בו מום בגופו. קיימת הקפדה בתורה שהעבודה תיעשה כהלכה וללא פגם: הדברים אמורים הן בבהמות המובאות כקרבן, והן לגבי הכהנים העובדים. שמונה עשר הם הכהנים הפסולים לעבודה במקדש, מהם שפסולים בגלל פגם גופני, ומהם פסולים בשל פגם בעבודה עצמה. כמו כן יש מהם שפסולים בשל טומאה לסוגיה, או עקב מעשי הכהן המונעים ממנו לעבוד. יש מן הפסולים, שאם עבדו במקדש עבודתם מחוללת ופסולה, ויש שבדיעבד אינם פוסלים את העבודה. כמו כן יש מן הפסולים שאם עבדו חייבים מיתה בידי שמים ומלקות, יש שחייבים מלקות בלבד ויש שפטורים אף מן המלקות.

הפסולים

כהן שנקרעו בגדיו אסור להכנס לעזרה ועבודתו פסולה.

הרמב"ם בהלכות ביאת מקדש מונה שמונה עשר פסולים לעבודה, ואלו הם:

א. זר: כל אדם שאינו מזרע אהרן הזכרים פסול לעבודה, ואם עבד במקדש עבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים, שנאמר: "והזר הקרב יומת", וכן נאמר: "וזר לא יקרב אליכם".

ב. כהן העובד עבודה זרה: כהן שעבד עבודה זרה בעבר, בין במזיד בין בשוגג, אף על פי שחזר בתשובה, פסול לעבודה במקדש. עם זאת, הלכה היא, שאם עבד - עבודתו כשרה, אך אין בה ריח ניחוח, שנאמר: "ולא יגשו אלי לכהן לי".

ג. בעל מום: כל כהן שיש בו מום, בין מום קבוע, ובין מום עובר העתיד לעבור אחר זמן מסוים - פסול לעבודה. יתירה מזו, כהן זה אינו רשאי להכנס לפנים מן המזבח, ואם נכנס לוקה. כהן בעל מום שעבד - לוקה וחילל את העבודה, שנאמר: "אשר יהיה בו מום לא יקרב... אל הפרוכת לא יבוא ואל המזבח לא יגש".

ד. ערל: כהן שאינו נימול, הרי הוא כבן נכר ופסול לעבודה, ואם עבד חילל את העבודה וחייב מלקות, שנאמר: "כל בן ניכר ערל לב וערל בשר לא יבוא אל מקדשי". כהן שאינו נימול מפני שמתו אחיו מחמת מילה, ופטור מלמול את עצמו, עם זאת פסול לעבודה.

ה. טמא: כהן שהוא טמא פסול מלעבוד במקדש, ואם עבד - חילל את העבודה, וחייב מיתה בידי שמים, שנאמר "וינזרו מקדשי בני ישראל". עם זאת, הלכה היא, שאם רוב הכהנים שבמקדש נטמאו, או נטמאו כלי השרת המשמשים בקודש, הלכה היא ש'טומאה הותרה בציבור' ומותר לעבוד בטומאה.

ו. טבול יום: כהן טמא שטבל ועדיין לא העריב שמשו, פסול לעבודה, ואם עבד - חילל את העבודה וחייב מיתה בידי שמים.

ז. מחוסר כיפורים: כהן שהיה זב או מצורע, וטבל והעריב שמשו, אך טרם הביא את קרבנו המשלים את טהרתו, פסול לעבודה. כהן זה, אם עבד - עבודתו פסולה ופטור ממיתה וממלקות, עם זאת מצינו מקורות המלמדים שחייב מיתה בידי שמים.

ח. אונן: כהן הדיוט, שמת עליו אחד מן הקרובים שחייב להתאבל עליהם, אסור בעבודה באותו יום, ואם עבד - עבודתו פסולה ואינו לוקה. אם לא נקבר המת בו ביום, הרי הוא אונן עד שייקבר. היה הכהן עובד בעזרה, ושמע שמת לו מת - נחלקו ראשונים בדבר: יש אומרים שאף שאינו רשאי לעבוד, אינו יוצא מן המקדש עד שיסיים אחר את העבודה שהתחיל בה, ויש אומרים שיוצא מיד אפילו באמצע עבודה.

ט. שתוי יין: כהן ששתה רביעית יין או יותר אסור לו לעבוד במקדש, ואם עבד עבודתו פסולה ומחלל את העבודה, שנאמר: "יין ושכר אל תשת, אתה ובניך אתך, בבואכם אל אהל מועד ולא תמותו". גם אם שתה משקה משכר אחר והשתכר ממנו אסור לעבוד, ואם עבד לוקה, אך עבודתו אינה מחוללת, ואינו חייב מיתה בידי שמים.

י. מחוסר בגדים: כל כהן שאינו לבוש בבגדי כהונה, כגון כהן גדול שחסר לו אחד משמונה הבגדים, או כהן הדיוט הלובש ארבעה בגדים, ואפילו חסר בגד אחד, פסול לעבודה. כהן שעבד ללא אחד הבגדים עבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים. שנאמר: "וחגרת אתם אבנט – והיתה להם כהונת לחוקת עולם", ודרשו חכמים: בזמן שבגדיהם עליהם - כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם - אין כהונתם עליהם, והרי הם כזרים.

יא. יתר בגדים: כשם שאם היה חסר אחד מבגדי הכהונה פסול לעבודה - כך אם היה לבוש בגד נוסף נפסל, כגון, שהיה לבוש שני אבנטים או שני מכנסיים. כמו כן כהן הדיוט שלבש שמונה בגדי כהן גדול, בכל אלו פסול, ואם עבד - עבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים.

יב. כהן בבגדים קרועים: כהן הלובש בגדי כהונה מקורעים פסול לעבודה, מפני שאין זה בגדר "לכבוד ולתפארת". יש מי שאומר, שהפסול הוא משום שהבגדים חסרים במקום הקרע והכהן פסול משום מחוסר בגדים, ואם עבד - עבודתו פסולה. לדעת הסובר שהעובד כשבגדיו קרועים פסול משום מחוסר בגדים, הרי הוא גם חייב מיתה כמותו, ויש סוברים שאינו חייב מיתה. כתבו הראשונים: "נאמר: 'בגדיכם לא תפרומו ולא תמותו' - הא אם עבד והוא קרוע בגדים - חייב מיתה בידי שמים, אף על פי שעבודתו כשירה ולא חיללה". עוד כתבו, שעצם כניסת כהן לפנים מן המזבח כשהוא קרוע בגדים עובר בכך על לאו של 'לא תפרומו' משום כבוד המקדש: "ואם נכנס מן המזבח ולפנים והוא... קרוע בגדים כדרך שקורעין על המתים [טפח] אף על פי שלא עבד עבודה - הרי זה לוקה, הואיל והוא ראוי לעבודה [שכן הוא לבוש בגדי כהונה] ונכנס בשעת העבודה מנוול ככה [ונמצאת העבודה מתבזית] והרי הוא מוזהר שלא יכנס". ויש חולקים.

יג. פרוע ראש: כל כהן ששיער ראשו מגודל יותר מן הראוי אסור לעבוד, שנאמר: "ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו", וכן הזהיר הנביא: "וראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו", ואם עבד כשהוא פרוע ראש חייב מיתה בידי שמים, אולם עבודתו כשרה. גדר שיער 'פרוע' הוא שיער הגדל מעל שלושים יום.

יד. שלא רחוץ ידים ורגלים: כל כהן שלא קידש את ידיו ואת רגליו אסור לעבוד, שנאמר: "בבואם אל אוהל מועד ירחצו מים ולא ימותו, או בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה לה'", ואם עבד - חייב מיתה בידי שמים ועבודתו פסולה.

טו. עבודה בישיבה: כהן חייב לעבוד בעמידה שנאמר: "לעמוד לשרת", ואם עבד כשהוא יושב פסל את העבודה, אך אינו חייב מיתה או מלקות.

טז: העובד כשיש חציצה בין ידו לכלי שרת: כל העובד צריך שלא יהיה דבר חוצץ בין ידו לבין הכלי שהוא עובד בו, שנאמר בקבלת הדם: "ולקח הכהן", שתהא קבלה בעצמו של כהן. ואם עבד כשיש חציצה - העבודה פסולה, אך אינו חייב מיתה או מלקות.

יז. חציצה בין רגל הכהן לרצפת העזרה: כשם שצריך להיות מגע ישיר ללא חציצה בין הכהן לבין כלי השרת בו הוא עובד, כן צריך להיות מגע בין הכהן העובד לבין רצפת העזרה. לאור האמור, כהן העובד בעבודת המקדש צריך שיהא עומד על רצפת העזרה, מפני שרצפת העזרה מקדשת ככלי שרת. לפיכך, אם היה דבר חוצץ בינו ובין הקרקע, כגון, שעמד על גבי כלי, או על בהמה או על רגלי חברו, העבודה פסולה. ויש מן הראשונים שלמדו את איסור החציצה בעת העמידה מן האמור בלויים: "ושרת בשם ה' אלהיו ככל אחיו הלויים העומדים שם", ודרשו – 'על גבי הרצפה', שתהא עמידתו כשאר אחיו, שאין דבר חוצץ בינם לבין הרצפה בשעת שירות.

יח. העובד בשמאל: אין עבודה אלא בימין. במהות העבודה נחלקו תנאים ואמוראים בגמרא, ולמסקנה, כל עבודה שנאמר בה 'אצבע' או 'כהונה' צריך שתיעשה עבודה זו בימין. לאור האמור, עבודות כגון קבלת הדם, הולכתו וזריקתו יש לעשות ביד ימין דווקא, ואם עבד בשמאל פסל, אך אינו חייב מיתה או מלקות.

מעולם המחשבה

המצוות המיוחדות לבגדי הכהנים והופעתם בעת העבודה – לכבוד המקדש

"השמירה והסיבוב סביב למקדש תמיד, הוא לכבד אותו ולפארו. ושלא יהרסו [להכנס] הסכלים והטמאים אליו, וגם לא בעת האנינות... ומכלל הדברים המביאים להגדיל המקדש ולפארו עד שיגיע לנו יראה ממנו [הוזהרו הכהנים] שלא יבוא אליו לא שיכור ולא טמא ולא... פרוע ראש וקרוע בגדים, ושכל עובד יקדש ידיו ורגליו. ולהגדיל הבית עוד הגדיל מעלת עובדיו ונבדלו הכהנים והלויים, וציווה להלביש הכהנים בגדים נאים, ומלבושים יפים וטובים 'בגדי קדש לכבוד ולתפארת'. ושלא ישמש בעבודה בעל מום... ולא הכיעורים הפוסלים בכהנים... ומפני שההמון לא יגדל אדם אצלם בצורתו האמתית אלא בשלמות איבריו ויופי בגדיו. והמכוון - שתהיה לבית גדולה ותפארת אצל הכל". מורה הנבוכים ג, מה.