יולדת
דין אישה יולדת, שהתורה קבעה לה סדרי טומאה וטהרה מיוחדים, וכן הבאת קרבנות לאחר טהרתה.
נאמר בתורה: "אשה כי תזריע וילדה זכר - וטמאה שבעת ימים... ושלושים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה; בכל קודש לא תגע, ואל המקדש לא תבוא עד מלאת ימי טהרה. ואם נקבה תלד - וטמאה שבועיים כנידתה, וששים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה. ובמלאת ימי טהרה... תביא כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת... ואם לא תמצא ידה די שה, ולקחה שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת"[1].
ממשמעות פסוקים אלו למדים אנו, על קיומם של דינים מיוחדים ליולדת בארבעה תחומים:
א. בטומאה וטהרה.
ב. בכניסה למקדש.
ג. באכילת קודשים.
ד. בהבאת קרבנות.
דין מחוסרת כיפורים
כמובא לעיל, מבואר בכתוב, שאשה היולדת בן זכר – סופרת שבעה 'ימי טומאה', שבהם היא אסורה לבעלה כנידה. במהלך שבעת ימי הטומאה, אסורה האשה להכנס להר הבית[2]. כמו כן, נאסרת באכילת קודשים, כגון תרומות ומעשרות ובשר הקרבנות[3]. בנוסף מטמאה אדם וכלים, משכב ומושב[4]. לאחר שבעת ימי הטומאה לזכר או לנקבה, טובלת היולדת בלילה השמיני או בליל החמשה עשר, ובכך נכנסת האשה ל'ימי טהרה' - שהם שלושים ושלושה לזכר וששים וששה ימים לנקבה. בימים האלה, דינה כטבול יום, שהוא שני לטומאה[5]. לפיכך, אסורה להכנס לעזרת נשים מדרבנן ולעזרה המקודשת מן התורה[6]. בימים אלה מותר לאשה לאכול מעשר שני, אבל לא תרומה וקודשים. אם נגעה בתרומה - התרומה פסולה וטעונה שריפה, ואם אכלה תרומה - הרי היא לוקה[7]. כמו כן מבואר בפסוקים שב'ימי טהרה', האשה מותרת לבעלה[8].
טבולת יום ארוך
כתבו הראשונים בהגדרת מעמדה ההלכתי של היולדת לאחר שבעת ימי טומאתה, כשטבלה שהיא בגדר 'טבולת יום ארוך'. פירוש הדברים, שכמו כל טבול יום שדינו שהוא מותר בכניסה להר הבית - כך גם האשה מותרת בכניסה להר, אך אסורה בכניסה לעזרה. ופירשו הראשונים: "כלל הוא אצלנו ש[יולדת הממתינה לטהרתה לבן או לבת] יושבת על דם טוהר [ודינה בימים אלה] כמו 'טבול יום'. ולשון התורה ביושבת על דם טוהר: 'בכל קודש לא תגע ואל המקדש [היינו, העזרה] לא תבוא עד מלאת ימי טהרה'". ונחלקו בענין זה, בית שמאי ובית הלל, האם צריכה היולדת לטבול פעם נוספת בתום ימי הטוהר. ולדעת בית הלל נחשבים כל אותם ימי טהרה כיום אחד - וכבר טבלה ואינה צריכה לטבול בשנית. "וכאשר גמרה אותם הימים תהיה כמי שהעריב שמשו שאינו צריך לחזור ולטבול"[9].

היולדת אסורה בכניסה להר הבית במשך שבעה ימים משעת לידתה. משטבלה, רשאית להכנס להר הבית, וכגון, כשהיא רוצה להתפלל (בציור מימין) או להשתחוות. עם זאת, אינה יכולה להכנס לעזרה אלא לאחר "מלאת ימי טהרה". מעמדה בימים אלו, כדין 'טבול יום' שרשאי להכנס להר הבית, ואף היא נקראת 'טבול יום ארוך'. בתום ימים אלו מביאה היולדת את קרבנותיה ונכנסת לעזרה.
במלאת ימי טהרה
היולדת אינה מביאה קרבנה ביום ארבעים לזכר או ביום שמונים לנקבה, אלא ממתינה לשקיעת החמה ומביאה קרבנה למחרת, שהוא יום ארבעים ואחד לזכר ויום שמונים ואחד לנקבה, והוא היום שנאמר בו: "ובמלאת ימי טהרה". אם הביאה האשה את קרבנה במהלך ימי הטהרה לא יצאה ידי חובת הקרבנות[10]. ביום הארבעים ואחד – לאשה היולדת בן, וביום השמונים ואחד - ליולדת בת, מביאה האשה את קרבנותיה לשער ניקנור בפתח העזרה. האשה מוגדרת כמחוסרת כיפורים כל עוד לא הביאה את חטאתה, לפיכך אינה נכנסת לעזרה - כיון שרק לאחר הקרבת החטאת נשלמת טהרתה. לאחר הקרבת החטאת רשאית האשה להיכנס לעזרה שבמקדש, לתפילה ולהקרבת קרבנות. לאחר הבאת קרבנותיה של היולדת, מותרת האשה לאכול בקדשים. עם זאת, האשה טובלת במקוה מדרבנן, ככל כהן הטובל לפני אכילת הקדשים. לאחר הטבילה האישה מותרת באכילת קדשים ככל אדם טהור מישראל[11].
קרבנות יולדת
הקרבנות שהיולדת מביאה הם; כבש בן שנה לעולה, ובן יונה או תור לחטאת. עם זאת, נאמר בתורה, שאם היולדת עניה ואין ידה משגת להביא כבש, אזי תביא שני תורים או שני בני יונה, קרבן אחד לעולה והשני לחטאת[12]. יולדת שאין ידה משגת להביא כבש, והביאה את קרבנותיה מן העוף, תביא את שני הקרבנות ממין אחד - או שני תורים, או שני בני יונה. יולדת זו לא תביא תור לחטאת ובן יונה לעולה, או להיפך[13], ואם הביאה את החטאת והעולה שלא ממין אחד – תחזור ותביא את העולה מהמין שהביאה לחטאת[14].

סדר הקדשת הקרבנות והקרבתם
היולדת מקריבה תחילה את החטאת ואחר כך את העולה. אף שבתורה[15] נזכרת העולה ראשונה – הקרבת החטאת קודמת, ואפילו חטאת העוף קודמת לעולת בהמה[16]. ומכל מקום אם הקריבו הכהנים את עולתה תחילה, ואחר כך את חטאתה – יצאה ידי חובת הקרבן[17]. יש מי שסובר, שכאשר האשה מקדישה את הקרבנות – העולה קודמת, ועל האשה להקדיש את עולתה לפני שתקדיש את חטאתה[18], אך רוב הראשונים אינם סבורים כן[19].
חטאת יולדת
באשר לדיני הקרבת חטאת יולדת, דינה ככל דיני חטאת העוף. כלומר הכהן מולק את היונה, ומזה מדמה אל קיר המזבח. את שיירי הדם ממצה הכהן על קיר המזבח בקרן דרומית מערבית[20], מתחת לחוט הסיקרא, ואילו בשר העוף נאכל על ידי הכהנים בעזרה כשאר חטאות, היינו במשך היום בו הובא הקרבן ובלילה שאחריו עד חצות.
החטאת מעכבת
יולדת שלא הביאה את קרבן החטאת למקדש, הדבר מעכב בעדה מלאכול בקדשים. מאידך, אם לא הקריבה את קרבן העולה שהיא חייבת בו, אין קרבן העולה מעכב, ולפיכך אם הקריבה חטאתה ולא הקריבה עולתה – הרי היא מותרת לאכול בקדשים ולהכנס לעזרה[21]. יולדת שהקריבה חטאתה ומתה – יביאו היורשים את עולתה, אבל אם הקריבה עולתה ומתה – לא יביאו היורשים את חטאתה[22].
עולת יולדת
כאמור, אחד מן הקרבנות שמביאה היולדת 'במלאת ימי טהרה' הוא קרבן עולה, ומאחר שקרבן זה הוא כבש, אשר מטבע הדברים עולה ממון שאינו בהשגת ידה של כל משפחה, אמרה תורה, שאם אין ידה של היולדת משגת, תביא 'שני תורים או שני בני יונה', כלומר, בן יונה לעולה במקום הכבש[23]. מובא בדברי חז"ל: "ואם לא תמצא ידה די שה" - אין אומרים לה ללוות כסף לקרבן עשירה, וכן אומרים לה לעסוק באומנותה, ולטרוח להשיג דווקא כבש לקרבן, אלא די אם תביא בן יונה או תור לעולה[24]. עולת יולדת טעונה הבאת נסכים[25], אולם אשה, שידה משגת להביא כבש לעולה, אלא שאין ידה משגת לקנות נסכים לקרבן – די לה אם תביא קרבן עני[26].
במקום ספק לידה
פעמים, שיש ספק אם האשה חייבת בקרבן יולדת או לא, כגון שהפילה נפל ואין אנו יודעים אם הפילה ולד שחייבים עליו קרבן, או הפילה שפיר ללא ולד[27]. במצב זה האשה מביאה כבש לעולה, ומתנה תנאי בעת הבאת הקרבן: אם הפילה דבר שחייבים עליו קרבן – תעלה עולה זו לה לחובה, ואם לאו – יעלה לה קרבן זה לנדבה. לא כן באשר לחטאת, שם לא ניתן להתנות תנאי זה, שכן, חטאת אינה באה בנדבה. לפיכך תביא חטאת העוף, ויזרקו הכהנים את דמה על המזבח[28], אך לא יאכלו הכהנים את בשרה, שמא היא פטורה מן הקרבן, ונמצא שחטאת זו היא נבלה[29]. חטאת העוף זו, שבאה על הספק – נחלקו בה תנאים מה ייעשה בה, וכתבו הראשונים להלכה, שמביאים אותה לשריפה בבית הדשן[30].
מדברי חז"ל
חטאת יולדת - על שום מה?
"שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי: מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן [חטאת]? - אמר להן: בשעה שכורעת לילד - קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה [להביא ילדים לעולם]. לפיכך אמרה תורה - תביא קרבן... ומפני מה אמרה תורה – [יולדת] זכר [טהורה] לשבעה [ימים] ונקבה - לארבעה עשר? – זכר, שהכל שמחים בו [ומשמחים אותה] - מתחרטת לשבעה, נקבה, שהכל עצבים בה - מתחרטת לארבעה עשר"(נדה לא, ב).
מעולם המחשבה
עולת יולדת על שום מה?
שאלה היא, מדוע חייבה התורה את האשה להביא קרבן עולה עם לידתה?
בעל ספר החינוך משיב על שאלה זו, באומרו, שמדובר בהבאת קרבן על נס הלידה (מצוה קסח): "משרשי המצוה, כדי שתתעורר [האשה] מתוך הפעולה [של הבאת הקרבן] לתת הודאה לה' ברוך הוא, שהצילה מחבלי יולדה, שהוא דבר נס". למעשה התופעה של הבאת ילד לעולם, כולה מתחילתה ועד סופה מעשה פלא, שראוי להביא עליו קרבן להודיה לה'. אכן, מצינו שחנה אם שמואל ידעה להוקיר את חסדי ה' בלידת בנה, והביאה סידרה של קרבנות למשכן שילה, כתודה לה' על לידת שמואל. כמובא בשמואל א' א, כב: "וחנה לא עלתה [לשילה] כי אמרה לאישה; עד יגמל הנער והביאותיו ונראה את פני ה'... ותעלהו עמה כאשר גמלתו; בפרים שלשה, ואיפה אחת קמח, ונבל יין, ותביאהו בית ה' שילו... ותאמר [לעלי]: בי אדני... אל הנער הזה התפללתי ויתן ה' לי את שאלתי אשר שאלתי מעמו".
עם זאת, הרי זו חובת הבעל להודות לה' לא פחות מן האשה, ומדוע דווקא האשה מביאה קרבנות למקדש?
ויש לומר, שהאשה היתה מקופחת ביחס לבעלה, בימים בהם היתה בתקופת לידה והנקת הילד - כך גם בעת הריונה מפאת חולשתה - באותם ימים לא זכתה להיראות לפני ה' במקדש, וכך גם בשאר ימי טומאתה. לעומת זאת הבעל זכה לעלות ולהיראות לפני ה' שלש פעמים בשנה? לפיכך, ציותה התורה על האשה להביא קרבן – ואפילו קרבן דלות של שני בני יונה – זאת, כדי לזכות אותה, להיראות לפני ה' במקדש. יש בכך אף ביטוי לנחת רוח שיש לפני ה', וכהוקרה לאשה הנושאת בעיקר הטרחה וצער הלידה בהבאת בנים לעולם, ממשיכי דרך לאבות האומה אברהם יצחק ויעקב.
הערות שוליים
- ↑ ויקרא יב, ב.
- ↑ משנה כלים א, ח. רמב"ם הלכות בית הבחירה ז, טו. הלכות ביאת מקדש ג, ג.
- ↑ רמב"ם הלכות פסולי המקודשים יח, יג.
- ↑ רמב"ם הלכות מטמאי משכב ומושב ה, א.
- ↑ פרה ח, ז.
- ↑ כלים א, ח. רמב"ם הלכות בית הבחירה ז, יז. ביאת מקדש ג, ו.
- ↑ כלים א, ה. רמב"ם הלכות פסולי המקודשים יח, יג.
- ↑ נדה לה, ב.
- ↑ פירוש המשנה לרמב"ם נדה י, ו. וראה רמב"ם מטמאי משכב ומושב, ה, ד. שם הרחיב בפרטי ההלכות הנגזרות מהגדרה הלכתית זו. כן נכנס לפרטי ההלכה באשר להנהגת האשה במלאת ימי טהרה, עיין שם.
- ↑ רמב"ם מחוסרי כפרה א, ה.
- ↑ חגיגה כא, א. רמב"ם הלכות שאר אבות הטומאה יד, טו.
- ↑ ויקרא יב,א- ח.
- ↑ משנה קינים שם; רמב"ם פסולי המוקדשין י, א.
- ↑ משנה קינים שם, וכתנא קמא. אבל לדעת בן עזאי שם, הולכים אחר הקורבן הראשון שהביאה, ותביא את הקורבן השני מהמין שהביאה לקורבן הראשון, בין חטאת בין עולה.
- ↑ ויקרא יב,ו- ח.
- ↑ תוספתא זבחים י, ב; גמרא זבחים צ, א; ורש"י שם; רמב"ם תמידין ומוספין ט, ח.
- ↑ תוספות זבחים ה, א; ד"ה עולתה. וראה "שערי היכל" לזבחים מערכה רכב.
- ↑ רבנו חיים בתוספות זבחים צ, א; ד"ה למקראה.
- ↑ רש"י זבחים שם ד"ה למקראה; תוספות שם שהקשה על רבנו חיים מהגמרא בערכין; רבנו גרשום ערכין כא, א; מאירי הוריות יג, א; וכן משמע ברמב"ם תמידין ומוספין ט, ו; ראה משנה למלך שם. וראה "שערי היכל" לזבחים מערכה רכז.
- ↑ ראה ערך 'חטאת העוף'.
- ↑ תורת כוהנים פרשת תזריע פרק ג, ה. רמב"ם מחוסרי כפרה א, ה.
- ↑ משנה קינים ב, ה. וראה ערך חטאת, שאין המתים צריכים כפרה.
- ↑ ויקרא יב, ו- ח. רמב"ם שגגות י, ב. מחוסרי כפרה א, ה.
- ↑ ספרא תזריע פרשה א.
- ↑ רמב"ם מעשה הקרבנות ב, ב.
- ↑ רמב"ם שגגות י, ב.
- ↑ וראה רמב"ם איסורי ביאה פרק י', שפירט מתי היולדת חייבת בקורבן ומתי היא פטורה.
- ↑ רש"י תמורה לד, א ד"ה חטאת העוף.
- ↑ משנה כריתות א, ד.
- ↑ רמב"ם פסולי המוקדשין יט, י; מחוסרי כפרה א, ו.