תגלחת נזיר

תגלחת נזיר עניינה מצות גילוח שיער ראש הנזיר בתום ימי נזירותו או אם נטמא בטומאת מת במהלך נזירותו.

אדם שקיבל עליו נזירות בנדר לזמן מוגדר, הרי הוא נאסר בזמן זה בשתיית יין ובאכילת ענבים והיוצא מהם. כמו כן הוא מוזהר מתספורת הראש והזקן, ומלהטמא למת. בסיום ימי נזירותו מצוה עליו להביא קרבנות מסויימים: עולה, חטאת וקרבן שלמים מיוחד המכונה איל נזיר. לאחר מכן מגלח הנזיר את ראשו במקדש, והשיער נשרף באש תחת סיר הבישול של בשר השלמים, ככתוב: "וזאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו... וגלח הנזיר פתח אהל מועד את ראש נזרו, ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים".

תגלחת נזיר טהור

תגלחת שיער הנזיר ובישול השלמים -בלשכת הנזירים
בציור נראה כהן בלשכת הנזירים, המגלח את הנזיר משערו במלאת ימי נזרו. כן נראה כהן המשליך את השיער אל האש, שמתחת לסיר בו מתבשל בשר קרבן השלמים. כהן אחר נוטל מסיר הבישול את ה'זרוע בשלה', כדי לתת אותה למאכל לאחיו הכהנים.

משהשלים הנזיר את ימי נזירותו, מביא כאמור, שלוש בהמות להקריב במקדש: כבש לעולה, כבשה לחטאת ואיל לשלמים. יחד עם השלמים מביא גם עשרים לחמים: עשרה רקיקין ועשר חלות. לאחר הקרבת החטאת, העולה והשלמים על גבי המזבח, מגלח הנזיר את שיער ראשו ב'לשכת הנזירים', ומניח את השיער בלשכה לקראת השלכתו לאש. באשר לגילוח שיער אשה שקיבלה עליה נזירות, מצינו דעה בתלמוד, שדין נזירה שונה מנזיר: "רבי שמעון שזורי אומר: 'וגלח הנזיר פתח אהל מועד' - ולא נזירה שמא יתגרו בה פרחי כהונה". במיוחד לאור העובדה שאשה "כוחלת ופוקסת", כלומר, מתקשטת בבואה למקדש, לפיכך יש חשש שיתגרו בה כהנים. מסיבה זו היה ראוי שיגלחו את שערה מחוץ למקדש. להלכה לא מצינו שחילקו הפרשנים והפוסקים בין תגלחת נזיר לנזירה אלא לשניהם מתקיימת התגלחת בלשכת הנזירים.

בישול קרבן השלמים ושריפת השיער

לשכת הנזירים היתה ממזרח לעזרה בקרן דרומית מזרחית של עזרת הנשים, כדי לקיים את הפסוק: "וגילח הנזיר פתח אוהל מועד את ראש נזרו". בלשכה זו מבשלים הכהנים את שלמי הנזיר בסיר מיוחד. לאחר הבישול לוקח הכהן מן הרוטב שבסיר ונותן ממנו על שיער המגולח המוכן לכך, ואת השיער עם הרוטב משליכים לאש שתחת סיר השלמים. אין הנזיר מגלח את שערו עד שיהיה פתח העזרה פתוח, שנאמר: "פתח אוהל מועד", אבל אינו מגלח ממש מול הפתח שאין זה כבוד למקדש. נזיר, שגילח את שערו לאחר שחיטת החטאת - יצא ידי חובה, כמו כן, אם השליך את שערו תחת הסיר בו נתבשלה החטאת בעזרה - יצא. בדיעבד, אם גילח הנזיר את שערו בכל מקום, אף מחוץ למקדש, יצא ידי חובתו, ובמקרה זה צריך להשליך את שערו לאש מחוץ למקדש.

תגלחת נזיר טמא

מלבד חובת הגילוח המוטלת על הנזיר בסוף ימי נזרו, קיים בהלכה חיוב אחר של גילוח, זאת, במידה שהנזיר נטמא למת בתוך ימי נזירותו. בעניין זה אמרה תורה: "וכי ימות עליו מת בפתע פתאום - וטמא ראש נזרו, וגלח את ראשו ביום טהרתו - ביום השביעי יגלחנו". נזיר זה, שנטמא למת בתוך ימי נזירותו, בין בשוגג בין במזיד, סותר את ימי נזירותו, ומתחיל מחדש את ימי הנזירות שקבע לעצמו, לאחר שנטהר ומביא את קרבנותיו. ביום השביעי לטהרתו, לאחר שנטהר מטומאתו על ידי הזאת מי חטאת, ולאחר שטבל, צריך לגלח את שערו. למחרת מביא הנזיר שני תורים או שני בני יונה – אחד לעולה ואחד לחטאת, וכן כבש לאשם. לאחר מכן מתחיל הנזיר למנות מחדש את ימי נזירותו. תגלחת זו מתקיימת מחוץ למקדש והשיער אינו מושלך אל האש. עם זאת, אם גילח במקדש ושרף את השיער תחת סיר האשם, יצא.

שיער הנזיר הטמא אסור בהנאה ויש לקבור אותו, ואם נשרף אף אפרו אסור בהנאה.

מדיני התגלחת

אופן התגלחת

התגלחת נעשית דווקא בתער, והנזיר מגלח את שיער הראש בלבד ולא את הזקן. הלכה היא, שאין לשייר בראש הנזיר שערה, בין בתגלחת טהרה ובין בתגלחת הטומאה. נזיר שגילח את שערו בלא תער, או שגילח ושייר שתי שערות לא קיים מצוות גילוח.

האם תגלחת מעכבת

נחלקו תנאים האם תגלחת מעכבת את הנזיר להתירו ביין ובטומאת מת. יש אומרים, שאין הנזיר מותר בשתיית יין אלא אחר כל המעשים כולם, כלומר, אחר הבאת קרבנותיו ואחר התגלחת, כי גם התגלחת מעכבת. ויש אומרים, שאחר זריקת דם הקרבן, הנזיר מותר ביין ואין התגלחת מעכבת. להלכה פסקו הראשונים, שאין התגלחת מעכבת, ואף על פי שאינה מעכבת, מצוה על הנזיר לגלח ואפילו לאחר ימים רבים מסיום נזירותו.

לגבי תגלחת הטומאה נחלקו אחרונים, יש סוברים שגם היא אינה מעכבת ויכול להתחיל למנות מחדש את ימי נזירותו גם ללא תגלחת, ויש סוברים, שנזיר שנטמא לא יכול להתחיל למנות עד שיגלח, מפני שתגלחת הטומאה מעכבת. נזיר קרח אינו צריך להעביר תער על ראשו.

נזיר שגילח שערו לפני תום נזירותו

הגשת קרבנות הנזיר והנזירה לפני ה' - במלאת ימי הנזירות
בציור נראה הנזיר (מימין) כשהוא מגיש לכהן בעזרה את לחמי השלמים, ומביא לעזרה את שאר קרבנותיו. כן נראית נזירה (משמאל) המביאה למקדש את קרבנותיה, והכהן מניף יחד עמה את ה'זרוע הבשלה', וכן רקיק מצה אחת וחלת מצה אחת כתנופה לפני ה'.

נזיר שגילח את שערו בתוך ימי נזירותו, ואפילו גילחוהו באונס, סותר שלשים יום מימי נזירותו. נזיר זה, אינו יכול לסיים את נזירותו לפני שיעברו עליו שלושים יום של גידול שיער, כדי שבסיום ימי נזירותו יגדל שיער ראשו ויוכל לקיים מצוות תגלחת, שאין מצוות גילוח מתקיימת אלא בשיער שגדל שלושים יום. ונחלקו ראשונים במקרה שמיום שגילח את שערו ועד לסיום ימי הנזירות נשארו שלושים יום או יותר, יש אומרים, שימים אלו עולים לימי נזירותו ונמצא שלא הפסיד כלל מפני שהתגלחת תהיה לאחר גידול שיער של שלושים יום, ויש חולקים, שבכל מקרה שהתגלח באמצע ימי נזירותו צריך להמתין שלושים יום לגידול שערו, לפיכך אינם עולים לימי נזירותו אלא יספור שלושים יום, ורק לאחריהן ממשיך למנות את הימים הנותרים.

גילח על קרבן שנפסל

אין תגלחת הטהרה של נזיר כשרה, אלא אם גילח לאחר שהקריב כראוי לפחות אחד מקרבנותיו. לפיכך, אם גילח הנזיר את שערו לאחר הקרבת קרבן אחד מן השלושה, ונמצא הקרבן פסול, או שהקריבו את הקרבן שלא לשמו, לא עלתה לו תגלחתו, והרי הוא כמי שגילח את שערו בתוך ימי נזירותו. אבל אם גילח אחרי שהקריב את כל שלושת הקרבנות, והיה אחד מהם כשר - תגלחתו כשרה.

מעולם המחשבה

גידול השיער תגלחתו ושריפתו - על שום מה?

כתבו האחרונים בטעם המצוה לגלח את השיער ולשורפו מתחת לסיר השלמים, שיש בכך רעיון מוסרי לנזיר ולציבור. וכתב רש"ר הירש (במדבר ו) על הפסוק - "גדל פרע שער ראשו", שגידול שיער הנזיר בשונה משאר בני אדם, נועד, לבודד את האדם מסביבתו כדי להתרכז בעבודת ה', ולהרחיק השפעה מבחוץ. שכן, הנזיר מבקש להתבודד ולשקוע בתוך עצמו... במטרה לעבוד עבודה רוחנית ומוסרית של חינוך עצמי. כמה מן ההלכות הנוהגות בנזיר מלמדות, כי הנזיר מתעלה למדרגה רוחנית, כדוגמת מעלת כהן גדול, כגון בעניין איסורו להיטמא למתים: "על נפש מת לא יבוא", המזכיר את איסורו של כהן גדול להיטמא למת - שניהם אסורים להיטמא אף לאב ולאם.

שיער הנזיר נקרא בתורה – "נזר אלוהיו על ראשו", נמצא, שדין נזיר כדין כהן גדול המניח את הציץ לראשו - הנקרא בתורה "נזר הקדש". לעומת תקופת ההתנזרות וההתקדשות בעבודת ה', עתה משנשלמה תקופת הנזירות, אין התורה מסתפקת בעובדה שהנזיר התקדש לעצמו ולשעתו, אלא מעתה המצוה עליו להעביר מרוח הקדושה שזכה לה גם לבני משפחתו ולסביבתו הקרובה. לפיכך, נצטווה הנזיר להביא שלמים בתוספת עשרים לחמים, כדי לשתף את בני משפחתו בהתעלות הרוחנית שזכה לה, בכך שהם מצטרפים לאכילת הקרבן בירושלים עיר המקדש. כך גם הכהן המקבל את ה'זרוע בשלה' וכן את החזה ושוק, מצטרף אף הוא יחד עם כהנים אחרים לסעודת המצוה, ובכך מוסיף רוממות, קדושה וטהרה לאכילת קרבן שלמים זה. נמצאנו למדים, כי כשם שמצוה להתנזר – כך מצוה לשמוח לפני ה' - "וגדולים החיים האלה יותר מן הנזירות - המגלה את כוחה בהתבודדות ובפרישות". לפיכך מקיים הנזיר שתי מצוות; האחת - שורף את שערו במקדש, להודיע שהיתה זו פרישות זמנית. השנייה - יושב עם רעיו ובני ביתו לאכול בשר קודש, ובכך מעלה גם אותם למדרגת קדושה והתעלות.