חג המצות

חג המצות הוא חג החל במשך שבעה ימים מיום ט"ו בניסן עד יום כ"א בניסן. חג זה הוא אחד משלושת הרגלים, שבהן נצטוו ישראל לעלות לרגל, יחד עם חג השבועות וחג הסוכות, ובו מתקיימות מצוות ייחודיות במקדש.

העליה לרגל

ערכים מורחבים – עליה לרגל, עולת ראייה, חגיגה, שלמי שמחה

כבשאר הרגלים, מצווה לעלות ולהיראות בעזרה בחג המצות, ולהביא עולת ראייה, ככתוב בתורה: "שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי ה' רֵיקָם".

מצווה להביא בחג קרבן חגיגה - קרבן שלמים מיוחד. אף מי שהקריב קרבן חגיגה יחד עם קרבן פסח בערב פסח (המכונה בדברי חז"ל חגיגת ארבעה עשר) חייב להביא קרבן חגיגה נוסף, (המכונה חגיגת חמישה עשר, הרומז לט"ו בניסן, אם כי מצווה להביא קרבן החגיגה גם ביתר הרגלים).

אף שלא הוזכרה מצוות השמחה בחג המצות בפירוש בתורה, (בשונה מחג הסוכות וחג השבועות), למדו חכמים שמצוות השמחה נוהגת גם בו מהתורה. לפיכך חובה לשמוח בו באכילת בשר קרבנות בהמה, ולהקריב בו שלמי שמחה.

נשים פטורות מחובת העלייה לרגל וממצוות החגיגה. לעניין מצוות השמחה, אמרו חכמים: "אשה - בעלה משמחה".

אכילת קרבן פסח

ערך מורחב – קרבן פסח

מצווה לאכול את בשר קרבן הפסח על מצות ומרורים בליל ט"ו בניסן - יום טוב הראשון של החג. ויש לקרוא את ההלל בליל אכילת הפסח, מה שאין הדין כן בעת אכילת פסח שני בט"ו באייר, כך נלמד מהפסוק בנביא: "הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג", ואמרו חכמים: "לילה המקודש לחג -טעון הלל, לילה שאין מקודש לחג - אין טעון הלל".

אסור לאכול את קרבן הפסח בערב פסח, אלא רק בליל ט"ו בניסן, יחד עם מצות ומרורים, שנאמר "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ"

עצמות קרבן הפסח, גידיו והנותר מבשרו - דינם להישרף ביום ט"ז בניסן, ואם חל תאריך זה בשבת - נשרפים הם למחר ביום י"ז בניסן.

מצוות אכילת מצה

מצוות אכילת המצה, שחיובה נוהג בליל יום טוב הראשון של פסח, יש בה שני עניינים: הראשון - המצווה לאכול מצה בחג המצות ללא תלות באכילת קרבן הפסח, וככתוב: "בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת" השני - המצווה לאכול מצה יחד עם אכילת קרבן הפסח. שנאמר: "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ".

מצוות לינה

ערך מורחב – לינה בירושלים

נאמר בתורה לעניין חג המצות "וּבִשַּׁלְתָּ וְאָכַלְתָּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ". מפסוק זה למדו חכמים שישנה חובת לינה, דהיינו חובה להישאר בירושלים במשך הלילה אחר הקרבת קרבן. כל עולי הרגל חייבים בלינה. נחלקו ראשונים בגדר חובה זו, ומצינו דעה המחלקת בין חובת הלינה של חג המצות, שנוהג רק בלילה הראשון של חול המועד, לבין חובת לינה בחג הסוכות הנמשך המשך כל לילות החג. ברם, לדעת ראשונים אחרים, חובת הלינה בכל הרגלים שווה.

איסור חמץ

קרבן תודה

מחמת איסור חמץ, אין אפשרות להקריב קרבן תודה בכל משך ימי חג המצות, שכן יש להביא עם קרבן תודה ארבעים לחמי תודה, מתוכם עשר לחמי חמץ. יתרה מכך, אפילו בערב פסח אין להביא קרבן תודה, אפילו בתחילת היום, שכן התידה ולחמיה נאכלים ליום ולילה, ואילו היה אדם מביא קרבן תודה בערב פסח, היה ממעט זמן אכילת לחמי החמץ, שכן אסור התורה לאכול חמץ בערב פסח אחר חצות היום, ומדרבנן אסור לאכול החל מתחילת שעה חמישית. וכלל הוא ש'אין מביאים קדשים לבית הפסול', כלומר אסור ליצור מצב לפיו ייתכן שיפסלו קדשים, בגין קיצור משך זמן היתר אכילתם.

חמץ של תרומה ושל הקדש

חמץ של תרומה

אכילת חמץ של תרומה

האוכל חמץ של תרומה במזיד בפסח - חייב כרת. ולעניין חיובי ממון פוסק הרמב"ם: "האוכל תרומה חמץ בפסח--בין בזדון בין בשגגה, בין טמאה בין טהורה--פטור מן התשלומין: אפילו הפרישה כשהיא מצה והחמיצה, פטור; ואפילו דמי עצים אינו משלם, שהרי אינה ראויה להסקה--מפני שהיא אסורה בהניה, אין לה דמים."

בל יראה ובל ימצא בחמץ של תרומה

נחלקו תנאים האם קיים איסור בל יראה ובל ימצא בחמץ של תרומה וחלה: רבי יהושע סבור שאין המפריש תרומה עובר עליה בבל יראה ובל ימצא, לעומתו,סבור רבי אליעזר שעובר עליה בבל יראה ובל ימצא. ונפסקה ההלכה כרבי אליעזר, שעובר עליה.

קרבנות החג

קרבנות המוספים

בכל יום מימות החג מקריבים קרבן מוסף - שני פרים, איל אחד ושבעה כבשים לעולה, ושעיר אחד לחטאת. בניגוד ליתר הרגלים, בהם שרים הלויים את ההלל בכל יום בעת הקרבת הקרבנות בחג, בחג המצות קוראים את ההלל במקדש רק ביום טוב הראשון, משום שמוספי כל ימות החג זהים זה לזה.

קרבן העומר

ביום השני של חג המצות - ט"ז בניסן - מצווה להקריב את מנחת העומר ואת הכבש הקרב עמו - עולת העומר. מנחת העומר היא מנחת הציבור היחידה הבאה ממין השעורים, אותם קולים ומנפים בשלוש עשרה נפה. מצווה לקצור את השעורים בליל מוצאי יום טוב הראשון של חג המצות, מהתבואה החדשה של ארץ ישראל דווקא. את מנחת העומר קרבה אחר הקרבת קרבנות מוסף היום. הכהן מניף את העומר, מגיש למזבח, קומץ ומקטיר את הקומץ. שיירי העומר נאכלים לכהנים ליום ולילה. כדין שיירי מנחת ישראל. יש שכתבו שעולת העומר קרבה לאחר מנחת העומר, ויש שסוברים שהסדר הפוך.

משקרב העומר, הותר איסור חדש, אך האיסור להביא מנחות מהתבואה החדשה נמשך עד שבועות - יום הבאת שתי הלחם. עם זאת, אם הובאה מנחה מהתבואה החדשה אחר הבאת העומר, לפני הבאת שתי הלחם - המנחה כשרה בדיעבד. זאת בניגוד למנחה שהובאה לפני הקרבת העומר - שפסולה אף בדיעבד.